דווקא עכשיו, בפרספקטיבה של שנה אחורה, אפשר לומר בבירור: האחרונים בסדר העדיפויות של תקופת קורונה היו הילדים. הכישלון הכי מהדהד של התקופה המאתגרת הזאת הוא של מערכת החינוך. בתי הספר היו הראשונים להיסגר והאחרונים להיפתח. לכולם נמצא פתרון כזה או אחר – למובטלים, לעצמאים ולבעלי העסקים. המדינה שפכה מענקים והטבות במיליארדים. לוביסטים ובעלי השפעה נלחמו – ובצדק – כדי שהמדינה תפצה אותם. ורק קול אחד עדיין מהדהד בקול חלוש: קולם של אלפי ילדים שממשיכים להינמק בבית.
יש לי בן בכיתה ה' שלומד בבית ספר ממלכתי דתי בלוד. אני לא צריך לספר לכם על השנה שעברה עליו. הילד כִּילה את חייו מול המסכים. שעות על גבי שעות של כלום, של שגרה מנוונת, של ניתוק מוחלט ממסגרת, מלוח זמנים, ממחויבות. הוא כל כך התרגש לשמוע שחוזרים לבית הספר. אבל גם השבוע הזה, כשכל המדינה פתוחה, השווקים, הקניונים, החנויות – כולם חזרו לעבוד בכל הכוח – בית הספר שלו העניק לו שלושה חצאי ימי לימוד בלבד ושני ימים בזום. ימי הזום כוללים שני שיעורים בני 45 דקות כל אחד, בהפרש של כמעט ארבע שעות ביניהם. ואחרי כל העומס הלימודי הזה, ביום שישי המורים יוצאים לחופשת פסח.
אז בואו נסיר את הכפפות ונאמר זאת בקול ברור: אם מערכת החינוך – ובעיקר משרד החינוך, הסתדרות המורים וארגון המורים – היו רוצים לפתוח את בתי הספר באותה הנחישות שהם נלחמו כדי להשבית אותם, היינו סינגפור. אם מנהלי המוסדות היו נלחמים למצוא דרך לפתוח את בתי הספר כמו שבעלי העסקים רוצים לפתוח את החנויות, היינו ניו-זילנד. אבל בעולם בו אישה כמו יפה בן דוד – "דובי לא רוצה" כפי שכינה אותה רן ארז – מחזיקה את המדינה, את ההורים ואת המשק כמו בובות על חוט, אין פלא שהאמון במערכת החינוך התדרדר לשפל היסטורי. קשה לומר את זה, אבל האויב הכי גדול של החינוך בישראל הוא מערכת החינוך בעצמה.
ולכם מורים ומורות יקרים: אתם לא אשמים. צריך להדגיש את הנקודה הזאת, כי אתם נמצאים במגננה מתמדת, אתם החזית מול ההורים המתוסכלים. אף אחד לא מפקפק בחשיבותכם, בשליחות שלכם או באתגרים איתם אתם מתמודדים. עוברת עליכם תקופה מתמשכת של אי ודאות. תדעו שכולנו רוצים בהצלחתכם וברווחתכם. אבל אנחנו גם רוצים חינוך טוב לילדינו, ומצפים שמערכת החינוך תעניק לנו חינוך כזה; שלא תחפש כל פרצה אפשרית כדי לדחות את החזרה לשגרה בריאה; שתלחם כדי לקצר התקופה הבלתי-נסבלת של הקורונה; שלא תסכל כל מתווה יצירתי של למידה מקרוב; ושתבין את עוצמת הנזק שנגרם לדור העתיד בגלל אוזלת ידה של המערכת. ויש גם את אותם המורים שבחלוף שנה שלמה, עדיין ממשיכים לקטר על הזום ושאין להם מושג איך להעביר שיעור נורמלי אחד מרחוק – גם הם חוטאים לתפקידם, אבל הם בהחלט לא הרוב.
מגזר עובדי ההוראה היה מהיחידים שמשכורתם לא נפגעה, וטוב שכך. ולכן דווקא עכשיו, כשיש מיליון מובטלים וכולנו מנסים להתאושש מהגיהנום של השנה האחרונה, מערכת החינוך צריכה להיכנס מתחת לאלונקה, לצאת מאזור ה"לא לא" ולעשות כל מה שאפשר כדי להחזיר את הילדים ליום לימודים מלא בבתי הספר. אנחנו לא רוצים זום, לא רוצים למידה היברידית, לא רוצים הוראה מרחוק. רוצים את המורים קרוב, בבתי הספר, עם הילדים בכיתות או במרחב הפתוח, ליום עבודה מלא. רוצים לשלוח את הילדים בבוקר עם ילקוט ולקבל אותם שלמים אחר הצהריים. רוצים בתי ספר מתפקדים. עד כמה הדרישה הזאת מוגזמת?
אלירם אלגרבלי, עו"ד במשרד ברק-מסיקה-קייקוב ופעיל חברתי