השם שלי עשהאל שבו
עברנו פיגוע נוראי בשנת 2002, מחבל שחדר אל ביתנו עם רובה רצח את אימי ושלושה מאחיי, אני נפצעתי קשה משלושה כדורים ברגל ואיבדתי את רגלי הימנית בגיל 9.
כמשפחה עברנו משבר קשה. הבית נשרף. המדינה לא תמכה בנו כלכלית. כילד בגיל 9 ביליתי שנתיים בבית חולים להשתקם מאותו ערב נורא.
לאחר כמה שנים תבענו בבית המשפט את הרשות הפלסטינאית. זכינו. נאמר לנו שאין ממי לדרוש את הכסף לפיצויים מכיוון ש״הם לא נחשבים כמדינה״. אבא שלי עובד בפרך מאז שאני זוכר, הכל כדי לממן אותנו. לעזור לנו להקים בית מחדש. לעבור את המשברים ולצמוח מאפס.
מצד שני, בשנת 1996, ליד שכם כמה פלסטינאים ביצעו מחסום בכביש הראשי, אבא שלי נעצר באותו מחסום ואחד הערבים כיוון אליו נשק. אבא שלי הגיב וירה באותו ערבי באשכים וריסק אותם. מאז הערבי מנהל תביעה נגד אבא שלי (שאבא שלי לא הצליח להוכיח הגנה עצמית) למרות שאבא שלי הבן אדם האחרון שיפגע במישהו, תמיד עוזר. מתנדב כבר 30 שנה במגן דוד. הציל חיים כשאוטובוסים התפוצצו ברחבי תל אביב ונסע מתל השומר בזמן שאני שם כדי לעזור לפצועים. זה אבא שלי, לב ענק.
החודש הגיע פסק הדין מאותה תביעה של הערבי. אבא שלי צריך לשלם לו 85 אלף שקל! בזמן שאנחנו לא ראינו ולא נראה שקל מהפיגוע הכל כך נוראי שעברנו!
אבא שלי כל החיים עובד קשה, בתקופת הקורונה אבא שלי עבר ניתוח רביעי בירך. חלק מהבעיות בירך שלו נוצרו מכיוון שהיה צריך לסחוב אותי על הידיים לאחר הפיגוע. אז אבא שלי עם צליעה, כל יום קם לעבוד וחוזר ב-9 בלילה. כדי לשים לנו אוכל על השולחן.
עכשיו אבא שלי צריך למצוא דרך לשלם לערבי 85 אלף שקל עד סוף החודש. המצב הזה הכניס את כולנו כמשפחה לבעיה עמוקה. כלכלית ונפשית. עצוב לי לראות את אבא שלי מחפש דרכים להתמודד עם המשפט. לגרום לנו להרגיש שהכל בסדר למרות שהכל לא בסדר.
ועצוב לי במיוחד שמערכת המשפט בישראל תומכת בטרור.
נשרף לי הלב שמערכת המשפט בישראל הולכת עם הטרור.