אבי מעוז, נציג מפלגת "נעם" שחרטה על דגלה מאבק ב"אחר", בין היתר בקהילת הלהט"ב, מבקש להכניס את עמדותיו לכנסת. התבטאויותיו של מעוז בראיון למקור ראשון בשבת האחרונה, נותנות לנו הזדמנות להבין את קו השבר של הבחירות הנוכחיות.
מימין ומשמאל אנחנו רגילים בכל מערכת בחירות לקמפיינים מלאי דה-לגיטימציה כלפי הצד שמנגד. תמיד יש צד אחד ראוי יותר, שפוי יותר, נורמלי יותר. וצד שני חשוך, קיצוני, פוסט ציוני או אוטו אנטישמי. באופן כללי זה טבען של מערכות בחירות – לחדד את המנוגד, להסביר למה הם לא ופחות מה אנחנו כן, וגם אם יש שיח חיובי הוא פעמים רבות נבלע בבליל ההנגדה- אנחנו כן כי הם לא. זה אנחנו או הם או הוא או אני. מערכות הבחירות הרצופות האלה, עם ממשלה בלתי מתפקדת באמצע, תוך משבר עולמי חסר תקדים בהיקפו, מכערות את השיח הציבורי ומשסעות את החברה הישראלית. בתוך כך צצות כל מיני תיאוריות חד מימדיות שמציגות צד מדוכא וצד שולט או לחילופין תיאור של מגזר מסוים כבעיית הבעיות של מדינת ישראל. הגענו לשיא; אחרי שנתיים וחצי של מריבות כבר אפשר להרגיש את המתח ואת החשש שגורמים מסוימים לא יקבלו את תוצאות הבחירות הבאות ואולי לא ישחקו לפי כללי המשחק.
האידיאולוגיה שמציג אבי מעוז היא בזעיר אנפין אידיאולוגיית האנטי המאפיינת מאוד את התקופה. מה היא בעצם אם לא התנגדות ל"אחר"? כשהוא מדבר על זה שהמחיר שהוא משלם במדינת ישראל הוא שהוא נאלץ לחיות לצד חילונים, או על כך שנשים מקומן לתרום במקומות אותן הוא וחבריו יגדירו, חבריו הגברים כמובן. לדידו, בעיית הבעיות היא קהילת הלהט"ב, שלא פחות ולא יותר מהווה גורם "מאיים על עם ישראל ועל החברה הישראלית". נעם, ההיפך הגמור מהמשמעות המילולית שלה – היא מפלגת ההדרה. אבל היא ביטוי נוסף להדרה הולכת ומתגברת מצד גורמים רבים במערכת הפוליטית.
לאחר מערכת הבחירות השלישית נכנסו בנימין נתניהו ובני גנץ לממשלת "אחדות" שלא החזיקה מעמד. לא בגלל שעם ישראל היה נגד אחדות, להיפך – הסקרים הצביעו על תמיכה בממשלה כזו למרות המאבק הבינגושי שהסתיים ללא הכרעה בפעם השלישית. אלא בגלל שאנחנו מצויים בעידן שבו אנחנו מחפשים להכריע ולנצח גם במחיר של שקרים ומניפולציות. כמו שאמרה זאת ח"כ תהלה פרידמן בנאום הבכורה המופתי שלה מעל דוכן מליאת הכנסת: "אנחנו זקוקים להילרים, לא לקילרים." הנאום שלה לא לחינם זכה להד עצום בישראל ובתפוצות. הוא נגע בעצב הרגיש הפתוח של החברה הישראלית המדממת ממאבקים.
לרבים נמאס לשמוע קלישאות והבטחות עמומות על מי ש"יאחד את העם". כשהולכים לקלפי באופן כללי מומלץ להביט לאחור ולא קדימה. להסתכל על העשייה, הביצועים וקיום או אי קיום ההבטחה לבוחר ולא על הצהרות מזדמנות כאלה ואחרות. אפשר לראות מי מנסה לגשר על הפערים, מי כבר הוכיח שאפשר לשים את האגו בצד ולשתף פעולה עם הצד השני לטובת הכלל. ומי הוא לוחמן בלתי מתפשר שמרוב פסילות של אחרים כבר לא ברור מה האפשרויות הפוליטיות שלו. זה לא אומר שצריך לשבת עם כולם ולוותר על אידיאולוגיה. זה רק אומר שצריך לזכור שכל רטוריקת שנאה בנקודת הזמן הזו היא לא עוד קיסם למדורה, אלא דלק של ממש.
בואו ננסה הפעם לתת צ'אנס למי שרוצה לקדם אותנו לחברה סולידארית ומאחדת; לחיים משותפים בה מכילים את האחר ומסוגלים להתגבר יחד על האתגרים המאוד לא פשוטים שעוד נכונו לנו. מי שגם לא יוביל אותנו כצאן לטבח לתוך מערכת בחירות מדממת נוספת. כל אחת ואחד באזור האידיאולוגי שלה ושלו. בחירות מוצלחות לכולנו.