אף אחד לא אוהב לספר איך זה לגדול בבית שבו אמא מעירה את הילדים בבוקר לבית הספר עם חיוך ופנס גדול בעין.
אף אחד לא אוהב לספר איך זה לגדול בבית שבו עיקר הצלילים היו צלילי הבכי של אמא וצלילי הכעסים של אבא. אף אחד לא אוהב לספר איך אבא מקפיד לכבות את האור בחדרים דווקא בשבת.
אז אני מספר.
הסיפור שלי כנראה מתחיל עוד הרבה לפני שנולדתי. הוא מתחיל כשאמא שלי התחתנה עם אבא שלי. בתמונות באלבום אמא מחייכת מאוד, אולי היא חשבה עלינו, הילדים שיוולדו לה ואולי היא חשבה על העתיד, רק שהיא לא ידעה מה הוא טומן.
תחילה נולדה חני אחותי הגדולה ואחר כך נולדתי אני, אלי. אני כבר בן עשר וחצי ולפעמים מרגיש כמו מישהו בן 110 וחצי.
מהיום שאני זוכר את עצמי אני זוכר בעיקר את הבכי של אמא אל תוך הכרית בלילה. אני זוכר בעיקר את הפנים המחייכות מבעד לפנס הכחול בעין ואני זוכר בעיקר את התחנונים שלה לאבא לעוד כמה שקלים כדי שלנו, הילדים שלה תהיה עוד שכבה דקה של גבינה על פרוסת הלחם שלקחנו לבית הספר.
אם בהתחלה חשבתי שככה גדלים ילדים והתפללתי שלא להיות אבא שכזה אחרי שאתחתן, כשאבא שלי עצמו לא הדליק נרות חנוכה ופעם אחת בשבת הדליק את האור, הבנתי שמשהו במשפחה שלי מקולקל.
אסתי הקטנה שלנו נולדה לפני שנה. אני הייתי בן 9 וחצי וכל כך שמחתי שהיא הגיעה. ידעתי שבשבועות שאחרי הלידה, כשאמא תהיה בבית, היא תוכל להיות מרוכזת רק בנו הילדים ולא תלך לעבודה גם בערב, ידעתי שאלה ימים בלי פנסים כחולים על העיניים וידעתי שאלו ימים שבהם יהיה אוכל טעים ובשפע כי השכנות עוד ישלחו מגשים.
מה שלא ידעתי זה שאמא תגיע הביתה, תיכנס למיטה ותצא משם רק אחרי ארבעה חודשים כדי לחזור לבית חולים והפעם, כך הבטיחו כולם, היא תתאושש תוך כמה שבועות ותחזור.
מאז אני מתגעגע לאמא. מאז ראיתי אותה רק מדי פעם, רק כשאבא הרשה.
עברנו דירה, יחד עם אבא הגענו לדירה בעיר שאנחנו לא מכירים והתנהגויות שפשוט ידענו שהם אסורות.
"אמא שלכם משוגעת", טרח אבא להגיד, "מעכשיו לא תפגשו אותה ותגורו איתי".
איך אפשר לומר בכמה מילים בלבד כמה התגעגעתי לאמא?
אולי השיחות הליליות שלי עם חני יספרו על זה או אולי דווקא הקטנים שפשוט שכחו את אמא, אבל לא שכחו את הקושי שברעב פתאומי שנענה בקרקרים יבשים. או אולי דווקא בפגישה האחת עם אמא ובהבטחה שלה בה אנחנו נזכרים מדי ערב: "אל תדאגו, אני מבטיחה לעשות הכל כדי שתחזרו הביתה".
כששאלנו למה זה מתעכב, הפנים של אמא התעננו כשהיא ענתה במילה אחת "כסף".
אתם מבינים? כסף. כסף שיעזור לי לחזור לאמא שלי, שיעזור לאמא שלי לקבל אותנו חזרה.
זה לא סיפור שלא כיף לשמוע, אני יודע. אני יודע כי אני חי אותו ואני יודע כי הוא יהיה חקוק אצלי לנצח, אבל אני מתחנן שתעזרו לנו למחוק את הסימנים החדשים ולחזור הביתה לאמא. תעזרו לנו לשנות את הסיפור, לעבור דף ולחזור לחיים נורמטיביים יחד עם אמא שאנחנו כה זקוקים לה.