עפרה לקס
עפרה לקסצילום: מירי שמעונוביץ

ביום שלישי הבא עלינו לטובה הייתי אמורה לשלוף מהארון את השמלה החגיגית, לקשור על הראש מטפחת צבעונית ולחפש שוב בסידור, אולי בכל זאת כתובה בו, באיזה עמוד נסתר, הברכה שמברכים ביום הזה, יום הבחירות.

אם הייתי שייכת לעדת המהדרין הייתי לוקחת איתי את הילדים שהגיעו לגיל חינוך כדי להנחיל להם את ערך הדמוקרטיה. יום של התרגשות. שמחה מהולה ביראה.

כך, פחות או יותר, הדברים נראו לפני 72 שנה, בבחירות לאסיפה המכוננת, כפי שמעיד ר' משה יקותיאל אלפרט, ר"מ בישיבת עץ חיים ומוכתר של שכונות שונות בירושלים: "בשעה 5:35 בבוקר קמנו אני ואשתי ואחי וגיסי ובני דב. אחרי ששתינו קפה, לבשנו בגדי שבת לכבוד היום הגדול והקדוש הזה. כי 'זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו'. אחרי אלפיים שנות גלות או יותר, אפשר להגיד מששת ימי בראשית ועד היום הזה, לא זכינו ליום כזה, שנלך לבחירות למדינה יהודית ו'ברוך שהחיינו וקיימנו לזמן הזה'. כל הדרך אל הקלפי, הלכתי כמו בשמחת תורה אצל הקפות עם ספר תורה, כי פנקס הזהות של ישראל היה בידי.

בשעה 5:50 באנו לבית הפועל המזרחי, ואנחנו היינו הראשונים. ברטט של קדושה ובהדרת קודש מסרתי לידי היו"ר את פנקס הזהות שלי וקרא את שמי... וביד רועדת וברגש של קדושה לקחתי פתק אחד מספר ב', רשימת האיחוד הדתי, ושמתי אותה לתוך המעטפה. והגיע הרגע הכי קדוש בחיי, אותו רגע שלא זכו לו לא האבא שלי ולא הסבא שלי. רק אני בזמני זכיתי לרגע קדוש וטהור כזה. אשרי לי ואשרי חלקי! בירכתי ברכת שהחיינו, ושמתי את המעטפה לתוך תיבת הקלפי. לחצתי את ידי היו"ר והסגן ויתר חברי הוועדה ויצאתי משם... הלכתי להתפלל, יום חג גדול".

לא כופרים בטובה

אפשר לקרוא את מילותיו של ר' אלפרט, שהובאו כאן בקיצור, ולחוש את צביטת הקנאה. לא רק בגלל שהוא זכה להצביע לרשימת האיחוד הדתי, שהיום כבר איננה, ולא רק כי הוא לחץ ליו"ר ועדת הקלפי את היד ולא הסתפק במפגש מרפק. אפילו לא בשל העובדה שפעם הפקידים עמדו נכונים לשרת את האזרחים עוד לפני שש בבוקר, בטרם נולד התור. הקנאה היא מסיבה אחרת: ההתרגשות, התחושה שאתה מניח פתק במעטפה, משלשל אותה לקלפי והמעשה הקטן וההיסטורי שלך יעשה טוב. לו הייתי יכולה לדבר עם ר' אלפרט הייתי שואלת אותו איך הוא היה מתכונן ליום שלישי הקרוב, יום בחירות רביעי בתוך שנתיים, כשמערכת הבחירות החמישית ממתינה לתורה בסבלנות שקטה ומאיימת. מה היה אומר על חוסר החדווה של המצביעים שילכו ביום שלישי לקלפי. לפחות לא השביתו לנו עוד יום לימודים בשנת החופשה הגדולה הזאת משום שהבחירות נופלות על חופשת הפסח.

אם ר' משה אלפרט היה גוער בנו, מצביעי אפריל 2021, הייתי מבטיחה לו שאנחנו לא כופרים בטובה. שאנחנו מודים כל יום על קיומה של המדינה, עומדים בכל שבת בתפילה לשלום המדינה למרות שלפעמים אנחנו מאוד כועסים. ביום העצמאות, אספר לו, אנחנו לובשים כחול לבן, תוקעים בשופר, שרים את ההלל ומניפים דגל. אנחנו לא מזלזלים במתנה שזכינו לה. מדינה חזקה מבחינה צבאית וכלכלית, גדושה בבתי מדרש לגברים ולנשים, מדינה של קיבוץ גלויות, וקולות הוויכוחים של עם השב לארצו קורעים את השמיים. מדינה של עם ישראל.

זה לא זה, הייתי מפצירה בו להבין, זו לא כפירה בטובה. זו אכזבה גדולה ממי שאוחזים בהגה של המדינה סיבוב ועוד סיבוב, מתפצלים, מתאחדים, מכריזים הכרזות, האגו מעוור את עיניהם מלראות את המציאות. אספר לו על תסכול של שנה שלמה, שנת מאבק במגפת הקורונה. מאבק שהביא לכאן חיסונים במהירות האור ואולי יוציא את ישראל ראשונה מהמשבר, אך גם שחק עד דק את אמון הציבור במנהיגיו. שנה של אכיפה לא שוויונית, החלטות קפריזיות ופוליטיות ואופוזיציה שלא תורמת למצב אלא רק מפריעה.

בתום ארבע מערכות בחירות פלוס שנה בונוס, הפוליטיקאים קוראים לנו לתת בהם אמון. הם עובדים קשה, חורשים את הארץ, מבטיחים הבטחות. חלקם משקרים בלי למצמץ, אחרים סומכים על הזיכרון הקצר שלנו, אולי על העייפות.

נדמה שהציבור מתחלק כרגע לאדישים שאפילו לא זוכרים מי נמצא באיזו רשימה, ולמתוסכלים שיודעים. אפילו אוזני העיתונאים, אלה שצורכים פוליטיקה בכמות גבוהה, כבר לא מסוגלות לשאת את מטבעות הלשון השחוקים.

זריקת הרדמה לאגו

לפני כמה ימים ישבתי עם קבוצת חברות מובילות, מנהיגות בתחומן. כולן הביעו שאט נפש מהמערכת הפוליטית. כל אחת אמרה עד כמה קשה לה עם הבחירות הדופקות בדלת. אבל כשהעליתי על שפתיי כמעט בלחש את האפשרות להישאר בבית, שבי ואל תצביעי, הן נחרדו. למרות הכעס והאכזבה הן ילכו להצביע. למרות הכול הן מרגישות חובה וגם זכות והן יממשו את צו השעה והמצפון.

וכאן אני פונה אליכם, פוליטיקאים חביבים. הביטו בנו, הקשיבו. ראו עד כמה הידקק חבל האמון שנמתח בינינו, אתם הולכים עליו הלוך ושוב בביטחון, אבל הוא מחשב להיקרע. אנחנו נתייצב ביום הבוחר. נשים את הפתק, נאציל לכם כוח. כוח שהוא אחריות לגורל כולנו בחודשים הקרובים, הלוואי שבשנים הקרובות. מכאן, פוליטיקאים יקרים, זה בידיים שלכם. אנא, בנו ממשלה יציבה, היו ענייניים, תפסיקו לשסות אותנו זה בזה, תבנו, תלכדו, תזריקו לאגו זריקת הרדמה ותפעלו לשקם אותנו ממשבר כלכלי, חברתי ופוליטי. זו אזעקת אמת. הפעם אל תפקששו.

לתגובות: ofralax@gmail.com