ברכה בן יצחק
ברכה בן יצחק צילום: גרשון אלינסון

ברכה בן יצחק ראתה בחייה מאות בתים מבולגנים ומלוכלכים. היא נכנסה פנימה, הפשילה שרוולים והחלה במלאכת הארגון, הניקיון והשבת הסדר על כנו. אבל מבחינתה לא מדובר היה בסדר טכני בלבד.

בעבודת הסדר והארגון שהיא עושה בבית היא בראש ובראשונה מנסה להשיב לנשים בעלות הבית את הביטחון שלהן בעצמן ולחזק את מעמדן בבית.

"הרבה נשים מגיעות למצב שהן אומרות: 'די, אני לא מסוגלת יותר לחיות ככה בבית'. הבלגן יוצר אצלן, וכמובן שגם אצל יתר בני המשפחה, אי שקט. אני פוגשת נשים שהבית שלהן גורם להן למרירות, לתסכול או לחוסר אמון ביכולות שלהן. הן הולכות שפופות. יש משפחות שהילדים מתביישים לארח חברים בבית. בית מבולגן שלא מתפקד מביא לאי סדר פנימי. אני פוגשת המון נשים שצמאות לשינוי ומיואשות מאיך שהבית מתנהל, ואני עוזרת להן לעלות למעלה", היא מסכמת את המוטיבציה לעבודתה כמלווה אישית ומעבירת סדנאות לסידור וארגון הבית.

"אנשים לפעמים שואלים אותי 'לא אכפת לך ללכת לנקות בית שהוא לא שלך?' ואני עונה להם: ממש לא. אני לא מתביישת במה שאני עושה, כי הקב"ה העניק לי כלים וכישרון ואני שמחה שאני מצליחה לעזור באמצעותם. כשאני מנקה שירותים בבית שלא יודעים בו מה זה ניקיון - אני מרגישה שזכיתי לעזור למשפחה. זה עושה לי טוב. אני מתייחסת לניקיון של השירותים הללו כאל שליחות. בהדרכות האישיות אני נכנסת לבתים שכואב הלב לראות איך אנשים חיים בתוך בלגן ולכלוך כזה, ואני שמחה לעזור להם לעשות שינוי. נכון, בשביל השינוי הזה צריך להתלכלך, אבל מבחינתי זו זכות להתלכלך. גם הכהן הגדול התלכלך בבית המקדש. הוא היה מנקה את הדם של הקורבנות, שם שמן במנורה, ואחרי הכול הוא עבד במלאכת קודש.

"אישה שלא מצליחה לנהל את הבית שלה ואני מדריכה אותה ונותנת לה כלים ומראה לה שהשינוי אפשרי, זו גאולה בשבילה. אני יכולה לארגן חדר שינה שלא הזיזו שם את המיטות במשך שנה, ויש שם זבל ולכלוך, ואת לא מבינה איך אנשים חיים שם בכלל. אבל באותו הרגע אני שם איתה, מבקשת ממנה קודם כול שתבין את מקומה בבית. שהיא עקרת הבית, עיקרו של הבית. אני מנסה לעזור לה לעבור תהליך עם עצמה, זה התפקיד שלי. אני רוצה להרים נשים".

"הרגליים נשאו אותי לכותל"

ברכה בן יצחק נולדה לפני 61 שנים להוריה דוד ואסתר קטן. את ילדותה העבירה בבית נקופה, מושב חילוני בפרוזדור ירושלים. "היינו משפחה קטנה, רק אני ואחי שצעיר ממני בחמש שנים". אביה דוד ז"ל היה יליד יוגוסלביה. כשהיה בן עשר פרצה מלחמת העולם השנייה והוא נאלץ להסתתר ביערות. בגיל 16 עלה לארץ עם הוריו לאחר המלחמה. "אבא היה אדם עם לב רחב וסבא מדהים לנכדים שלו. לפני שהוא נפטר הוא אמר משפט שנורא ריגש אותי. הוא אמר: 'אני ניצחתי את הגרמנים'. אבא, שהיה בן יחיד, הביא לעולם שני ילדים וזכה ל־21 נכדים. אני תמיד מתפעלת כמה יהודי אחד יכול להוסיף לעולם. אדם אחד שהביא לעולם שני ילדים וזכה להקים שבט, זה פשוט מרגש". האם אסתר בת ה־86 היא ילידת הארץ. "אמא מסודרת מאוד. היא למעשה זאת שלימדה אותי מה זה סדר עוד כשהייתי ילדה. שם הכול נבט כנראה", היא אומרת.

הבית שבו גדלה היה רחוק מכל סממן דתי. "בית חילוני לגמרי, בלי כשרות, בלי יום כיפור, בלי ליל הסדר. חילוני למהדרין", היא מספרת. הילדות במושב עברה עליה בנעימים. "מאחורי הבית שלנו היה לול תרנגולות של המשפחה. אחי ואני עבדנו שם. כילדים, היינו חוזרים מבית הספר, שמים מגפיים והולכים לעזור בלול. היינו אוספים ביצים, מסדרים את הקרטונים, מכינים הזמנות לתנובה. עד היום אני מתגעגעת לעבודה עם בעלי חיים. הייתי הולכת לישון ושומעת ברקע את קרקור התרנגולות", היא מחייכת.

בן יצחק למדה בבית הספר הממלכתי האזורי הרי יהודה. "בית הספר היה ממש בטבע, בתוך יער. הכיתות שלנו היו בין העצים והיו המון מרחבים. למדתי שם מכיתה א' ועד י"ב". בתום התיכון התגייסה לצבא כמו יתר חבריה. באותה תקופה החלו לנקר במוחה שאלות של זהות ומשמעות. "התחיל אצלי תהליך של חיפוש פנימי. ניסיתי להבין את מהות החיים. פתאום מיציתי את הים, מיציתי את תל אביב ואת חיי ההוללות. בלי סיבה ברורה, פשוט החלטתי שאני רוצה ללמוד יהדות, להבין מה זה אומר שאני יהודייה. היו ימים שהרגליים שלי פשוט נשאו אותי לכותל. הייתי עומדת שם ומסתכלת על האנשים מתפללים. אני לא ידעתי להתפלל, אבל הייתי עומדת שם ופשוט בוכה. חיפשתי משהו אחר בחיים שלי, משהו עמוק".

אחת החברות ששמעה במקרה על תהליך החיפוש האישי שלה הפנתה אותה למכון אורה בירושלים, שם החלה בתהליך של חזרה בתשובה. "ברגע שהגעתי למכון מאיר שמעתי שיעור של הרב ולדמן על עקדת יצחק ומשהו נפתח לי בלב. לאט לאט התחלתי ללמוד, התעמקתי, התחלתי לשמור שבת, שיניתי את הלבוש שלי בצבא, במקום מכנסיים הלכתי עם חצאית, התחלתי להקפיד על אוכל כשר".

הוריה, שראו את התהליך שבתם עוברת, חששו לעתידה. "אבא לא התלהב מהעניין אבל הלך איתי. הוא רצה שיהיה לי טוב. אמא לקחה את זה יותר קשה. היא פחדה שהיא מאבדת אותי. היא לא הבינה איך יכול להיות שהבת שלה ככה משתנה לה מול העיניים. באיזשהו שלב החלטתי שאני מפסיקה לאכול מהאוכל שלהם, שהיה לא כשר. עם הזמן הם הבינו שזו הדרך שבחרתי. אומנם לא הסכימו איתה, אבל למדו לקבל".

אחרי השחרור מהצבא הקדישה שנה ללימוד במכון אורה בירושלים מתוך רצון לבסס נדבך נוסף בעולמה האמוני. "השנה הזאת הייתה מאוד משמעותית בעיצוב החיים שלי. הכרתי שם אנשים מדהימים שעזרו לי וליוו אותי. זו הייתה שנה מלאה בקדושה וצמיחה". בהמשך הכירה את מי שלימים יהיה בעלה - גבריאל בן יצחק, עולה מאנגליה וכיום סופר סת"ם. "הוא השותף הכי חשוב בחיים שלי. אני מעריצה אותו, איך כבר שלושים שנה הוא יושב בחדר וכותב ספרי תורה בשקידה".

קליעים בתוך הבית

לאחר נישואיהם עברו לקריית ארבע, שם גרו במשך שבע שנים. אבל אז התגבר בה הרצון לקבוע את ביתם בעיר האבות עצמה. "מדי פעם הייתי יורדת לחברון והתאהבתי במקום. רציתי ממש לעבור לגור שם, אבל בעלי הרגיש שזה לא בשבילו, השוק, הלכלוך, הרעש. אני מאוד התחברתי ולחצתי לעבור". לבסוף עברה המשפחה לקרוואן בשכונה היהודית אדמות ישי במרומי תל רומיידה, ליד בית העלמין היהודי. "זה היה באמצע האינתיפאדה הראשונה. ההורים שלי לא הבינו מה אנחנו עושים. בנר ראשון של חנוכה נכנסנו לשם. בקרוואן הזה נולדו וגדלו רוב ילדיי", היא מציינת. "בהמשך עברנו לבניין קבע שנבנה במקום. חברון היא אחד המקומות המיוחדים בעולם. שמונים משפחות שחיות בתוך מובלעת בסביבה מלאה ערבים, אבל את ליד האבות והאימהות הקדושים. זו קהילה של אנשים מקסימים".

"החיים לא תמיד קלים בחברון", היא אומרת בכנות. "עברנו הרבה אירועים לא קלים. פיגועים, חברים שנרצחו. עברנו אירועי ירי לא פשוטים. הקרוואן שלנו היה ממוקם גבוה והפך למטרה קלה למחבלים. נכנסו לנו קליעים לתוך הבית. אלו חיים שמשפיעים על הנפש, אבל חיים בחברון הם גם זכות עצומה".

לבן יצחק נולדו 14 ילדים, תשעה בנים וחמש בנות. "בחלומות הכי פרועים שלי לא העליתי על דעתי שאקים משפחה גדולה כל כך. אני באה מבית חילוני, אנחנו רק שני אחים, וגם אחרי שהתחתנתי הסתכלתי על משפחה עם שישה ילדים כעל הר שאי אפשר להגיע אליו. פשוט הילדים התחילו להגיע, והיה לי טוב איתם. אני לא אומרת שזה לא מאתגר, אבל אני חושבת שמשפחה ברוכה זה חזון. אני מסתכלת על המשפחה שלי ואומרת: מה האדם צריך יותר בחיים שלו? מאיפה באתי ולאן הגעתי, לא ייאמן", היא אומרת בהתרגשות. "זה לא שלא היו קשיים, כל ילד הוא עולם ומלואו, כל אחד והמסע שלו, אבל בסוף מסתכלים על התמונה הגדולה ואומרים: וואו, נבנה כאן משהו ענק. זכינו. ואילו פינו מלא שירה כים זה לא היה מספיק כדי להודות לבורא עולם על כל הטוב".

בשנים הראשונות לנישואיה הקדישה את זמנה לגידול הילדים, אך משגדלו הוצאות הבית החליטה לצאת ולסייע בעול הפרנסה. "מקצוע לא היה לי, כי כל השנים הייתי עסוקה בגידול הילדים. החלטתי לעבוד באופן טבעי בתחום שאני אוהבת - ניקיון. עבדתי במשק בית. הייתי הופכת בתים מבלגן לסדר ונהנית מזה". בעבודתה במשק בית שמה לב שהיא איננה עוזרת בית אלא הרבה מעבר לכך. "הייתי ראש גדול. עושה הרבה מעבר למה שבעלת הבית חושבת שצריך. ניקיון יותר מעמיק. הייתי רואה ערימות של כביסה ופשוט מכבסת, תולה, מקפלת, שוטפת כלים ומכניסה למקום. אז הבנתי פתאום שאני מתייחסת לכל עבודת הבית כאל אומנות, מתייחסת לזה ברצינות. וכשאת רואה את כל הלכלוך והבלגן בבתים את שואלת את עצמך למה אנשים לא שומרים על הסדר, למה הם חיים ככה, זה העסיק אותי המון".

החדר שהוא קודש קודשים

באותה תקופה החלה בן יצחק לעבוד כסומכת משפחות מטעם משרד הרווחה, תפקיד שמטרתו להנחות נשים בניהול הבית. "נתנו לי אפשרות ללמד נשים איך לתחזק בית. אני חושבת שאז התחלתי ללמוד יותר לעומק על עולם הסדר והניקיון, כי באתי לתפקיד עם שאיפות מאוד גדולות לשינוי אצל הנשים הללו. פגשתי שם נשים שאין להן כלים לניהול הבית או נשים שאין להן רצון או כאלו שלא הבינו מה המשמעות של להיות עיקר הבית. הייתי יושבת עם אישה והיינו חושבות יחד מה צריך לעשות כדי להפוך את הבית למקום שטוב לחיות בו, והיינו מיישמות את הדברים צעד אחרי צעד".

מהניסיון שצברה לאורך השנים הגיעה בן יצחק לתובנה ברורה שהסדר והניקיון משפיעים על האישה ועל משפחתה. בעקבות זאת החליטה לצאת עם סדנה לנשים וללמד אותן להכניס סדר וארגון אל תוך חייהן. "אני קודם כול רוצה לתת לאישה את המקום הראוי לה, כי אישה היא עיקרו של בית".

את חוזרת ואומרת שהאישה היא עיקר הבית. זה אומר שעול הבית מונח רק על הכתפיים שלה?

"ממש לא. זו כמובן לא כוונתי. היא לא נדרשת לעשות הכול בעצמה. היא המנהלת של הבית, היא מסתכלת מלמעלה על הכול ורואה בדיוק את הצרכים והדרישות. ממש כמו מנהל בית ספר. המנהל לא מלמד לבד אלא מנצח על תזמורת, והוא נעזר במורים, סייעות, אב בית. כל בית צריך שינהלו אותו. אישה שאין לה את ההבנה שהיא נדרשת לנהל, גם אם היא תביא עוזרת בית זה לא יעזור. פעם הלכתי לאישה שמביאה מדי פעם עוזרת שמנקה ושוטפת לה את הבית. נכנסתי לחדר השינה של הילדים, אני מתחילה להזיז את המיטות וחשכו עיניי - הכול מלא אבק מתחת. כשהתעניינתי איך העוזרת שוטפת, בעלת הבית ענתה: 'אה, אני צריכה להגיד לה איך לנקות?'. אם את בתור מנהלת לא שמה לב, אז למה שהעוזרת תשים לב?

"כשאני מגיעה לבית כלשהו ורואה ערימות של כביסה בכל מקום, אני שואלת את האישה איך היא מנהלת את הכביסות של הבית. את מבינה שאין כאן ניהול וככה מצטברות ערימות כביסה. מי שפועלת בשיטתיות תזכה לראות את התחתית של הסל", היא מסבירה. "זה כמובן יכול להתבצע כשהיא תיתן לאחד הילדים לתלות, בעלה או היא יתלו, היא תזמין עוזרת או תעשה תורנות, אבל לא תיתן לדברים להתבצע מעצמם. הרבה פעמים אני נפגשת עם נשים שפשוט מרגישות כישלון, הן מרגישות חלשות, וזה תדר שהילדים קולטים. כשההורים בחוסר תפקוד ובלי סמכות ולא מנהלים את הבית, הילדים נכנסים לוואקום הזה והופכים להיות מנהלי הבית בעצמם. לא פעם ראיתי ילדים בגיל תיכון שמנהלים את הבית. ילדים צריכים לדעת שיש אבא ואמא".

השיקוף העיקרי למציאות בבית, קובעת בן יצחק, הוא בראש ובראשונה במצב חדר השינה של ההורים. "חדר הורים מוזנח ומבולגן מלמד משהו על זוג שלא מספיק מכבד את עצמו. הורים שמכבדים את עצמם צריכים לדעת שחדר השינה הוא קודש הקודשים. שם לא יהיו זרוקים בגדים, שם לא יהיו מצעים מלוכלכים. ברגע שהם נותנים דוגמה לאי סדר, מה הילדים ילמדו?" היא תמהה ופונה להורים בבקשה: "תנו דוגמה בראש ובראשונה בחדר האישי שלכם. מיטות לא מסודרות, ארונות הפוכים, חפצים זרוקים - אלו דברים שלא צריכים להיות. ואם הם קורים צריך לתקן אותם. קודם כול בשבילכם, אבל גם בשביל ולמען הילדים.

"סדר וניקיון הם ערך, ערך לא פחות חשוב בעיניי מכל ערך אחר שאנחנו מחנכים אליו", היא מבקשת לחדד. "ואם אתה משקיע בערך הזה ואתה חושב שזה חשוב, אתה תראה תוצאות. יש הורים שאומרים לי 'אנחנו אומרים לילדים לנקות אבל הם לא מקשיבים'. אלו לא דברים שבאים ברגע. לא תמיד ילדים משתפים פעולה. השאלה מי אתה ואיך אתה משדר לילדים את העניין. האם אתה משדר את זה בצורה נעימה ומסבירה ונותן דוגמה אישית, או שכל היום אתה רודף אחרי הילדים וצועק עליהם שיסדרו ומהלך אימים. אגב, יש בתים שסובלים מבעיה הפוכה של עודף ניקיון, שהילדים לא יכולים לזוז בבית שלהם מילימטר ואסור שיהיה חלילה פירור על הרצפה. הבית הוא לא מוזיאון. הבית צריך להיות מקום שנעים להיות בו ומשרה אווירה נינוחה. הבית שלי נקי ומסודר, אבל בשבתות כשמתארחים אצלי הנכדים ומשחקים ומבלגנים - אני רגועה. למה? כי אני יודעת שבמוצאי שבת נחזיר את הבית למקומו וזה העניין של בית, בית הוא מקום דינמי שחיים בו. סדר וארגון הבית צריך לבוא ממקום מאוזן ונכון".

"בשבילי הקרוואן היה ארמון"

נקודה מרכזית נוספת שיוצרת קושי בארגון הבית, מדגישה בן יצחק, היא הרכישות האינסופיות. "בדור הנוכחי, בניגוד לדורות קודמים, יש עודף חפצים בבית, יש סוג של אגרנות. אנשים קונים וקונים, יש הצפה בתוך הבתים. ציוד שלא זקוקים לו, רכישות מהאינטרנט, בגדים ונעליים שאף אחד לא ילבש לעולם, חלקם אפילו עם התווית עדיין עליהם. כלים למטבח, צעצועים של הילדים, סטוקים שלא נגמרים בכל החדרים. למה?" היא מתקשה להבין. "הבתים מלאים ועמוסים וזה יוצר בלגן בנפש. יש נשים ששומרות שמלה שלבשו בגיל 16 שמא יום יבוא והבת שלהן תגדל ותלבש אותה, או כובעים שאולי יחזרו לאופנה פעם. אנשים קונים כמויות דמיוניות של מוצרי מזון. צריך להבין מה בגדר מידה נכונה ומה כבר פוגע באקלים של הבית. כשאני נכנסת לבית אנחנו עוברים חדר חדר, סוקרים הכול ומנסים לחשוב במה יש צורך ובמה לא".

בנוסף לליווי האישי בבתים, בן יצחק מעבירה לקבוצות נשים סדנאות בנות ארבעה מפגשים. "17 שנים גרתי בקרוואן שבשבילי היה ארמון. כשראיתי נשים שביתן הופך להיות מקום שלא נעים להן להיות בו, החלטתי לפתוח סדנה שעוסקת בנושא ארגון וסידור הבית. הבית הוא ביטוי לנשמה, והמטרה העיקרית של הסדנה היא בראש ובראשונה לרומם את מעמדה של האישה כמנהלת וכמלכה של הבית".

אבל גם הבעל הוא חלק בלתי נפרד מניהול הבית.

"לגמרי. בוודאי בדור הצעיר שהאבות אפילו יותר מעורבים - זה מובן מאליו, פשוט הקהל שלי הוא נשי. כשבן הזוג רוצה להיות נוכח גם הוא בהדרכה האישית שאני נותנת, אין לי בעיה. אני בטח לא מכתיבה מה גבר עושה בבית ומה האישה. אני מאמינה שכשאישה יודעת מה בדיוק המקום שלה בבית אז יותר קל למצוא את הפתרונות לניהול הבית, וכשהיא לא יודעת את מקומה היא הולכת לאיבוד. אני מזכירה לה את המקום שלה".

בן יצחק מספרת שאי סדר עלול להגיע עד לפגיעה בשלום הבית. "פעם הזמינו אותי לבית, ואיך שנכנסתי האישה פשוט התחילה לבכות. היא אמרה: 'לא טוב לי בנישואים. אנחנו אולי נתגרש'. ואני רק באתי לעזור להם בארגון הבית. האווירה ביניהם הייתה נוראית. הם היו במצב זוגי לא טוב. לקח לי כמה דקות להבין מה אני צריכה לעשות. אמרתי לה: 'את יודעת מה, בואי נתחיל לעבוד ולסדר דברים'. ועם העשייה התחילה המוטיבציה, והמוטיבציה הלכה וגברה. ואז גם הבעל התחיל לחייך וזה היה פשוט פלא בעיניי, לראות את השינוי שמתחולל ברגע שהתחלנו לעבוד ולארגן.

"אנשים לא מבינים מה חיים בבית הפוך עושים להם", היא מבקשת להדגיש. "יש בתים שאני פותחת את הדלת ואי אפשר לראות את הרצפה. את מסתכלת על הבית ושואלת את עצמך מאיפה למען השם מתחילים. היה בית שההורים לא היו הורים. המיטות בחדר השינה שלהם היו שבורות, הילדה בת השלוש ישנה איתם באופן קבוע במזרן על הרצפה, היו ערימות של בגדים בכל מקום. הזנחה בכל פינה. הבנתי שקודם כול התפקיד שלי הוא לייצב את ההורים. להורים לא הייתה אפילו שמיכה אישית משלהם. אני דאגתי שלכל אחד בבית תהיה שמיכה שהיא שלו. המלצתי להם לקנות חדר שינה חדש במקום המיטות השבורות, והם עשו את זה. הם לקחו את עצמם בידיים. הסדר משפיע על ההורים ועל הבית כולו.

"חשוב לי להדגיש שאני באה לבית, נותנת את ההדרכה, מארגנת, מנקה, מסבירה, אבל בסוף הכול תלוי באנשים עצמם", היא מבהירה. "הם צריכים לעבור את השינוי הפנימי. זה בידיים שלהם. וכשאת רואה תוצאות זה מאוד מרגש. לפעמים יש בתים שאני מלווה אותם תקופה, והמצב לצערי חוזר לעצמו. ואז אני עושה את התהליך מההתחלה.

"פעם הזמינה אותי אישה אגרנית ברמות שאי אפשר לתאר. לא ראיתי משהו כזה בחיים שלי. היא הייתה אוגרת בגדים מאז שהיא צעירה. שקיות שקיות בכל מקום בבית. היא הייתה קונה אורז ופתיתים בכמות שהיא בכלל לא משתמשת. היא הזמינה אותי כי הבינה שיש לה בעיה, אבל כשהתחלנו להוציא דברים מהבית היא התחילה לבכות. אני אף פעם לא כופה את דעתי או מכריחה להוציא דברים. אני שואלת 'את רוצה או לא רוצה למסור את הבגד הזה', ובכל פעם ששאלתי היא בכתה ואמרה: 'קשה לי להוציא את זה מהבית'. ראיתי את הקושי. רואים שזה קשה לה בנפש. הבית שלנו יושב על הנפש. מדובר כמובן במקרה מאוד קיצוני, אבל הוא מלמד אותנו כמה הנפש משפיעה והתנאי הבסיסי להצלחת התהליך הוא הרצון לשינוי. האישה צריכה להיפתח לתהליך. יש הרבה נשים שלא פותחות את דלת הבית כי לא נעים להן מהבלגן. זה יושב להן על מקום רגיש. הן כבר לא מאמינות שאפשר להשתנות. אבל אני תמיד אומרת: נכון, זה קשה, אבל זה בהחלט ניתן לשינוי".

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו