רכבת ההפתעות

לתכנן חתונה בקורונה זה לא לדעת כלום עד הרגע האחרון, וגם קצת אחריו. עכשיו נשארה עוד משימה אחת

דביר שרייבר , ו' בניסן תשפ"א

רכבת ההפתעות-ערוץ 7
לחתן בן זה כמו נסיעה ברכבת לחתן בקורונה זה כמו רכבת הרים.הזוג המאושר לבית שרייבר
צילום: אפי הצלם

לחתן בן זה כמו נסיעה ברכבת: אתה מגדיר יעד, מכין קרונות, מגלה ששכחת לרתום אותם לקטר, בודק אפשרויות, מתלבט, לפעמים קצת יורד מהפסים, אומר לעצמך שאתה חייב לשבת רגע וליהנות מהנוף, אבל מה שמעסיק אותך כל הזמן הוא השאלה מה שכחת בבית. בטוח שכחת משהו.

לחתן בן זה כמו נסיעה ברכבת. לחתן בקורונה זה כמו רכבת הרים.

בואו נתחיל מזה שאני לא באמת מחתן אותו, הוא עושה את זה לבד. אתה מוליד ילד, מגדל אותו, מחנך אותו (במקרה שלי יותר משתדל לא להפריע לחינוך של האמא), רב איתו שלא יאכל כל היום ממתקים, שיקום ללימודים מתישהו, שלא יחזור מאוחר בלילה, שיזכור לקחת מפתח, משלם על יישור שיניים, על חוג ג'ודו ופסנתר, מכין במקפיא מלאי בן אנד ג'ריז למקרה שהוא לא יעבור את הטסט, שמח איתו כשהוא מנצח, מנחם אותו כשהוא מפסיד, מנסה להסתיר את הדאגה כשהוא מתגייס לצבא ובכל פעם שהוא לוקח את האוטו. מדי פעם מנסה לשאול בעדינות אם יש מישהי. זאת אומרת אמא שלו שואלת, אתה מאזין בסתר.

ואז יום אחד הוא בא ומודיע שהוא עומד להציע והיא תגיד כן (ככה הם סיכמו מראש), ועכשיו נשאר רק החלק הרשמי. בקטנה. זאת אומרת הצעת הנישואין היא מבצע של סיירת מטכ"ל, אבל החתונה עצמה היא לא כזה סיפור. אולם, להקה, חברים, קצת אוכל וזהו. וצלם. סטילס. ווידאו. ומגנטים. וטבעת. אירוסין. ונישואין. ושמלה. וחליפה. ותסרוקת. ואיפור. ושבת חתן. ושבע ברכות. ומה אוכלים לפני החופה, ומה אוכלים אחרי החופה, ואיך בכלל תיראה החופה, ומי יעמוד לצד מי, ומי ינחה ומי יברך ומי יהיה הרב ומי יהיו העדים ואיך תיראה הכתובה ומה יהיה מזג האוויר ואת מי מזמינים ואת מי לא מזמינים וכמה יעלה כל הסיפור כולל הטיפ למלצרים והמזכרות לחברים והקליפ עם השירים והנורופן להורים. אבל חוץ מזה, באמת בקטנה. לא ייאמן, היא אמרה לו כן. למה לא ייאמן, בחור כזה נחמד, רואים שהוא קיבל חינוך טוב. זאת אומרת מהצד של אמא שלו. שאלה יהיו הצרות של כולנו.

או שכן או שלא

עכשיו השאלה היא איך עושים את כל זה בתנאים של קורונה עולה ויורדת, כשאתה מתכנן חתונה לעוד ארבעה חודשים אבל אין לך מושג אם מחר תוכל לצאת מהבית. אז נכון, לא חייבים לתכנן הכול מראש. אפשר להתחתן ברבנות, בחצר, ברחוב, בזום, אפשר גם לא להתחתן ולחסוך הרבה דאגות בחיים. העניין הוא שאנחנו בני אדם, ובני אדם אוהבים יציבות (חוץ מטיפוסים כמו אביגדור ליברמן), לכן אנחנו צריכים עוגן. צריכים תאריך, צריכים אולם, צריכים את החברות של הכלה שיספרו את הימים שנשארו מבריאת העולם ועד החתונה. לכן, מיד אחרי הפגישה הראשונה עם משפחת הכלה המלבבת התיישבנו על האינטרנט והתחלנו לחפש מקום מתאים לערוך בו את החתונה. הדרישות: ארבעה קירות (לא חובה) ויכולת עמידה בהוראות משרד הבריאות. אלה שאף אחד לא יודע מה הן יהיו, כולל הפרופסורים הנכבדים פרייס, אלרעי, אש ופיקאצ'ו.

בחמשת האולמות הראשונים שאליהם התקשרתי לא ענו. בשישי ענו וניתקו. בעשרת האולמות הבאים הגעתי למוקדנים שלקחו ממני פרטים והבטיחו שיחזרו אליי. לא חזרו. באולמות אחרים ענה פקס, כאילו הגעתי למשרד ממשלתי ולא לעסק שצריך ממש לתת שירות כדי לקבל ממני כסף. בחלק מהמקומות אמרו שאפשר לקבוע עקרונית אם אני מתחייב למאתיים מוזמנים (איפה אני אמצא מאתיים אנשים שיסכימו להיות חברים שלי), אחרים היו מוכנים לרדת למאה חמישים ולהעלות בהתאם את המחיר, וכמה בעלי אולמות תכננו לפתוח רק בל"ג בעומר ושאלו אם אני לא רוצה במקרה על הדרך לעשות גם חלאקה במחיר סמלי של 390 שקל למנה.

בסוף מצאנו מה שמצאנו וסגרנו תאריך, בכפוף להוראות הקורונה. מכאן והלאה הכול היה הרבה יותר פשוט – סגרנו להקה בכפוף להוראות הקורונה, צלם בכפוף להוראות הקורונה ומספר מוזמנים בכפוף להוראות הקורונה, שזה אומר שכולנו כפופים ולא יודעים מתי נוכל להזדקף. זאת אומרת יודעים שהחתונה תהיה בסייעתא דשמיא בחודש ניסן באולם שסגרנו או שלא, עם הלהקה והצלם שהזמנו או שלא, ואפשר כבר לשלוח הזמנות או שלא, כי יהיו לנו מינימום מאה אורחים. או עשרים. או מאתיים. או חמישים. או שלא. נוסעים נכבדים, רכבת ההרים יצאה לדרך, אתם מוזמנים להדק את החגורות וליהנות מהנוף. או שלא.

ברוך זוקף כפופים

בינתיים שלחנו את הזוג הצעיר להירשם ברבנות, שזה בערך הדבר היחיד שאמור לקרות בכל תרחיש כפוף. בהתחלה ברבנות לא ענו לטלפונים בגלל הקורונה, אחר כך לא ענו בגלל השגרה. גם אחר כך לא ענו, בהמשך עדיין לא ענו, אבל אחרי שבועיים של ניסיונות כבר ממש לא ענו. בסוף התברר שהייתה אי הבנה, כי ניסינו להתקשר ישירות במקום להפעיל קשרים כנהוג. אבל מהרגע שהפעלנו קשרים הכול הסתדר מהר ועל הצד הטוב ביותר, בכפוף להוראות הקורונה. במקביל התחלנו להרים טלפונים כדי לבדוק אירוח לשבת חתן, ואז הורדנו אותם כי כולם אמרו לנו שבכל הקשור לקורונה הם נוקטים את שיטת הרמב"ם במשנה תורה, ככתוב: לא יידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומים הן. גם אני הרגשתי סתום למדי.

יום רדף יום ורכבת ההרים עלתה וירדה במקביל לגרפים המבהילים של משרד הבריאות. יום אחד אמרו שבמרץ יפתחו את המשק, יום למחרת הודיעו שאין מה לדבר לפחות עד אפריל, עוד לא החליטו של איזו שנה. בבוקר הייתי פסימי, שזה הכי אופטימי שלי, בערב חלחלה התובנה שיעבור הרבה זמן עד שהחיסונים של פייזר יתחילו להשפיע. בסוף פשוט כיביתי את הרדיו והתנתקתי מהאינטרנט, כי כמה אפשר עם רכבת ההרים הרגשית הזאת. ואז הדלקתי אותם שוב. צריך לדעת מה עומד להיות, לא?

לפי המתווה של משרד הבריאות, שבוע לפני החתונה מותר לפתוח אולמות. הרכבת עולה. אבל אסור להגיש אוכל. הרכבת יורדת. בעצם מותר אבל בלי בופה. רכבת עולה. לעשרים אנשים בלבד. רכבת יורדת. עקומת התחלואה יורדת. רכבת עולה. ההפרות של פורים יעלו אותה. רכבת יורדת. אולי ירשו מאה בחוץ. עולה. אמור לרדת גשם. יורדת. בסוף מותר בפנים, בכפוף. שבוע לפני החתונה מתחילים לשלוח הזמנות. עדיין לא ברור איך יגיעו האורחים מחו"ל. בעצם אין לנו אורחים מחו"ל. פתאום הכול מסתדר. רק שיימשך ככה. הרכבת נעצרת. הלב דופק. הראש מסתובב. בכפוף. ברוך זוקף כפופים.

ישתבח שמו לעד, יש חתונה. יש גם שבת. אחר כך, סוף סוף, אולי נוכל לנשום.

זאת אומרת, אחרי שננקה לפסח.

לתגובות: dvirbe7@gmail.com