בדיוק לפני שבועיים ניגש אליי בני בן השבע ואמר לי: "אבא, כבר מלא זמן לא היה בחירות". וצודק הילד, הרי בשנות חלדו הוא הספיק לראות כבר שש מערכות בחירות, ורק לשם השוואה, ילד בן שבע בסינגפור ראה רק מערכת בחירות אחת וגם זה רק בגלל שהייתי עצל מכדי לבדוק אולי זו בכלל מונרכיה.
מה שברור זה שביום שלישי נלך כולנו לבחור מתוך שמחה של מצווה, ונקווה לקורלציה מינימלית בין המפלגה שנצביע לה ובין מה שהיא תעשה בפועל. אצלי ואצל אחיי ואחיותיי, לעומת זאת, תקופת בחירות היא תמיד תקופה מתוחה.
לא בגלל פערים בהשקפה, אחרי הכול בני איש אחד נחנו ואצלנו לא רק שהתפוח לא נופל רחוק מהעץ, הוא נצמד אליו בקטע לא בריא. הסיבה היא משקעים שהותירה בנו מערכת הבחירות הראשונה שבה לקחנו חלק. ומעשה שהיה כך היה, פלוס בדיחות שהוספתי.
הימים היו ימי היסודי העליזים אי אז בניינטיז. הגוגואים היו בשיא אונם, להקת פורטרט נתנה בראש ואחותי אורית החליטה שהיא רצה לראשות מועצת התלמידים.
כאן המקום לספר שאומנם הוריי התחתנו צעירים ויכלו להביא את ששת ילדיהם בשופי, אך בכל זאת הם החליטו שאם לא עכשיו אימתי ובהתאם לכך פער השנים ביני ובין אחותי מינורי להחריד. בקיצור, מדובר היה בקשר שהונדס מלכתחילה כדי ליצור מתיחויות.
לכשהחליטה אחותי לרוץ לראשות מועצת התלמידים, הדבר הראשון שעשתה היה לבנות לה כוורת של אנשים שאפשר לסמוך עליהם, קבינט מצומצם שינהל ויוביל את הקמפיין עד ההצלחה הנכספת. ובעוד אני ביקשתי לי את תפקיד מנהל הקמפיין, מה שקיבלתי לבסוף אחרי שאמא התערבה, מוניתי בתחילת הדרך לתפקיד שטח סיזיפי שלימים התברר כי לא תאם את כישוריי כלל וכלל. אבל בסיידר.
החריקות הראשונות בקמפיין הופיעו כבר בשלב גיבוש המצע. אחותי אורית ניגשה אל המרוץ מתוך אידיאליזם צרוף ורצון אמיתי לשפר את חיי התלמידים. אבל זה, אפעס, לא מוכר. לכן החליטו חברי הכוורת, שאותם הוביל, כך אני חושד, אבי מורי שליט"א, שמאחר שראשי התיבות של אחותי הם א"י, אז מן הראוי שהמצע שלה יסבוב סביב השמירה על א"י נוסף - ארץ ישראל, נושא שבאותם ימים הלך חזק בציבור הרחב. תשאלו בצדק: למה שלילד בכיתה ג' יהיה אכפת מה עמדתה של ראשת מועצת תלמידים בסוגיית שטחים תמורת שלום? לאבא יעקביני הפתרונים. אבל הקמפיין יצא לדרך על אף טרוניותיי, ונשלחתי כפעיל שטח לתלות שלטים ברחבי בית הספר עם סלוגנים שמטרתם לשכנע את ילדי בית הספר שהתאמה מקרית בראשי התיבות היא ערובה ודאית לשמירה על שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה. ומדובר בבית ספר ברעננה, כן? לא בדיוק ליבת הסכסוך, אבל ניחא.
סיכוייה של אחותי לזכות למרות הקמפיין המבלבל היו גבוהים, בסך הכול היא הייתה פופולרית והצ'ארם היעקביני שווה גם הוא כמה קולות. אלא שמהצד השני של המתרס עמד ישי, מתחרה עיקש מכיתה ו' עם מצע קצר, תמציתי ולצערי קולע. קולע כפשוטו. כי המצע של ישי כלל הבטחה לשפץ את מגרש הכדורסל.
וזהו.
שום שמירה על נחלת אבותינו, אפס התחייבות לירושלים מאוחדת, קדחת. העם עם הכדורסל וזהו.
ומול הקמפיין המבריק הזה אני נדרשתי להתמודד בכל הפסקה כדי לקושש קולות לאחותי. אז באופן טבעי בחרתי בקמפיין נגטיבי.
"תגיד מושיקו, אתה אוהב את הבית שלך?" הייתי ניגש באמצע ההפסקה לילדון תמים מכיתה ב'.
"כן", הוא ענה במהירות כי בדיוק הכריזו על שאשא בגוגואים.
"שאשא שאשא פקה פקה", אמרתי לו, "אם תצביע לישי מכיתה ו' הוא ייתן את הבית שלך לערבים", הזהרתי.
"אבל אני גר ברעננה", הוא מלמל.
"אף מקום לא בטוח תחת שלטונו של ישי", הזהרתי אותו, "בטח לא האזורים איפה שרבוצקי, אלה ילכו ראשונים לאויב הערבי".
מושיקו היה נראה מבולבל כשם שהיה מנוזל.
"במקסימום אני מאשר לך להצביע לנהרי מכיתה ד', הוא ילך איתנו בטוח", סיכמתי והמשכתי למצביע הבא.
אחותי לא הייתה מרוצה מהקמפיין הנגטיבי.
"אל תדבר על ישי, תדבר על מה שאנחנו מציעים", היא אמרה.
"אבל אנחנו מציעים שבקיץ הבא נשתה שוקו בדמשק, נשמה", אמרתי, "בואי נהיה קצת ריאליים!"
היא אישרה לי לבסוף לחלק לילדים ממתקים כסוג של מניע לפעולה בואכה שוחד בחירות, אך למפרע היה צריך לתת את הממתקים סמוך יותר למועד ההצבעה, כי מתברר שילדים לא זוכרים ממי הממתק הגיע ברגע שהוא סיים את תפקידו.
ואז הגיע יום הבחירות עצמו, האירוע המחולל של המשקעים המשפחתיים שעד היום לא נפתרו.
כי תבינו חברים, גם אני בסופו של דבר הייתי רשום כמצביע, והייתם חושבים, מסתמא, שאצביע לאחותי, עצמי ובשרי.
אז זהו. סחבק, איך נגיד, מאוד אהב כדורסל. ונכון, מצד שני סחבק גם מאוד אהב ואוהב את אחותו. אז מה יעשה הנער ולא יחטא למשפחתו ולעצמו? ובכן, הנער עצם עיניים - ושלשל פתק בקלפי.
ואם לא השתכנעתם בטמטומי הנשגב עד כה, הריני לעדכן אתכם שלא רק שהצבעתי בעצימת עיניים, גם סיפרתי לאחותי על זה. אותה אחות, אגב, שהפסידה לאדון ישי מהכדורסל על חודם של קולות ספורים, שלא לומר קול אחד.
ובאמת, כפי שסיפרתי לאחותי גם אז, אין לדעת אם אני האשם, שהרי אני שלשלתי בעצימת עיניים. אבל בואו נגיד, ככה בינינו, שגם בעיניים עצומות אפשר לבחור פתק מסוים, אם הוא, נניח, היה אצלך ביד מלכתחילה.