אבא שלי, ג'יימס בנט ז"ל, נולד וגדל בארצות הברית רחוק מאוד מהדת. הוא עלה לארץ יחד עם אמא לאחר נס ששת הימים, ובתהליך ארוך ועמוק חזרנו בתשובה כל המשפחה. אחד הדברים שהוא הוריש לי הוא ההתפעמות מעצם קיום מדינה יהודית בארץ ישראל.
הדור שלי והדורות הצעירים יותר מקבלים את הכול כמובן מאליו. אבל אצל אבא כל דבר במדינה היה נפלא, כמעט ניסי. "תראו את הר התבור!" (הלו, זו בקושי גבעה ביחס להרי הרוקיז בארצות הברית), "איזה גשר נפלא בנו כאן!", "אתם מבינים מה זה יישוב יהודי בבית אל?!" כך היה אומר לנו הילדים בפליאה אוהבת.
אין יום שאני לא מביט במדינה שלנו וצובט את עצמי כדי לקלוט שדווקא אנחנו זכינו לחיות במדינה יהודית בארץ ישראל. רוב אבותינו לא זכו לכך. אי שם לפני מאות שנים, בצנעא או בוורשה, בבגדד או במקנס, אבותינו יכלו רק לחלום ולהתפלל לכך. וזו מציאות חיינו המופלאה.
לא עוד בספסל האחורי
אבל מדינה יהודית היא גם אתגר. יש המון שאלות פתוחות. איך ראוי לנהל את כלכלת ישראל? איך מיישבים את המתח בין זהותה היהודית של המדינה ובין המשטר הדמוקרטי? איך חיים דתיים וחילונים זה לצד זה? אלו קשיים בריאים. אני בטוח שבמאות השנים הקרובות נתקדם בכך.
הזירה הפוליטית בישראל עוסקת בדיוק בזה. בקידום הערכים שלנו בתוך מציאות החיים בישראל. במשך שנים רבות ניצבה הציונות הדתית בספסל האחורי של ניהול המדינה. לא שאלו אותנו בענייני ביטחון, מדיניות חוץ או כלכלה. "אתם תתעסקו בענייניכם, אל תתערבו לנו", זו הייתה רוח הדברים. לא ספרו אותנו.
כך מסרו חלקי ארץ ישראל בלי לשאול אותנו. כך אפשרו את המהפכה החוקתית המסוכנת של אהרון ברק. כך הפקירו את ענייני דת ומדינה בידיים של חרדים שאינם שותפים לתפיסה הציונית. כך גם מסרה מפלגת הליכוד, כולל נתניהו ושרים בממשלה הנוכחית, את גוש קטיף לידי גדולי אויבינו.
ממשלת נתניהו של 2009 סימנה רגע שפל נוסף. נזכיר את העובדות: נתניהו ניהל מערכת בחירות שבה סימן את אהוד ברק כשמאל מסוכן. הניצחון העניק לנתניהו אפשרות להקים ממשלת ימין "על מלא", יחד עם המפד"ל והאיחוד הלאומי. באבחה אחת נתניהו השליך את כצל'ה ואת אורי אריאל לאופוזיציה והכניס במקומם את אהוד ברק, ואף מסר לו את תיק הביטחון כולל אחריות מלאה (!) על הקפאת ההתיישבות.
כניסתנו לפוליטיקה סימנה עידן חדש. לא עוד בספסל האחורי, אלא עם יד על ההגה. לא עוד בכיס של הליכוד, אלא דורשים השפעה על מנת לקדם את ערכינו. וב"ה – הצלחנו בגדול.
הבאנו לזירה את תוכנית הריבונות, מנענו שחרור מחבלים ישראלים, בלמנו את תוכנית הפעימות, מינינו את איילת שקד לשרת משפטים נפלאה שמינתה כ־300 שופטים ברוח שמרנית ולאומית, העברנו את חוק משאל עם, אישרנו שכונה יהודית בחברון לראשונה לאחר 22 שנה, אישרנו והקמנו את הפקולטה לרפואה באריאל כנגד הקרטל האקדמי, ביטלנו את מל"ג יו"ש, הקמנו שכונה חדשה בגוש עציון ועוד ועוד.
שינינו את כיוון הספינה הלאומית, וכעת יש איום גדול להסיג אותנו אחורה. הליכוד ויריבינו, גם בתקשורת, רוצים אותנו שוב קטנים ומנומסים. כאלה שלא נספרים. כאלה שתמיד יצביעו מה שנתניהו יגיד להם. איננו מופתעים מכך שנתניהו שוב מנצל את הציונות הדתית, ואז זורק אותנו. ההפתעה היחידה היא מכך ששוב יש בקרבנו אנשים טובים שמאמינים לו.
נתניהו תמיד בחר בשמאל
בכל צומת שבו עמד נתניהו בין ממשלת ימין לממשלה עם השמאל, תמיד הוא בחר בשמאל. כמו ב־2009 כך גם ב־2013, כאשר החתימה הראשונה (!) שלו הייתה עם מינוי ציפי לבני לשרת המשפטים, והוא שוב ניסה להדיר את הציונות הדתית מהממשלה. כך ב־2019 כאשר מיהר לפטר את איילת שקד ממשרד המשפטים ואותי ממשרד החינוך ברגע הראשון שהיה יכול. כך גם כעת ב־2020 כאשר מינה את ניסנקורן לשר המשפטים והשליך אותי, את איילת שקד ואת בצלאל סמוטריץ' לאופוזיציה.
נתניהו מסר את חברון לרשות הפלשתינית. נתניהו הצביע שלוש פעמים בעד הגירוש מגוש קטיף. נתניהו הכריז על שתי מדינות. נתניהו הקפיא את ההתיישבות. נתניהו נשבע להחיל ריבונות, אך אפילו במעלה אדומים לא אישר בנייה ב־E-1.
נתניהו מינה את שי ניצן לפרקליט המדינה. אורי אריאל, אורי אורבך ז"ל ואני התנגדנו. נתניהו שחרר מאות מחבלים. התנגדתי, ואף הודעתי שאם ימשיך בכך אתפטר, וכך הצלחתי בע"ה למנוע שחרור מחבלים ישראלים ולבלום את תהליך הפעימות הנורא.
במשך 33 שנותיו בפוליטיקה נתניהו בלם כל ניסיון לרפורמה במערכת המשפט, ואף התגאה בכך. כעת נתניהו, ולצערי גם ח"כ סמוטריץ' ובן־גביר, מספסרים בשקר הגעוואלד, כאילו ימינה פתאום שברה שמאלה ותכף נקים ממשלת שמאל.
אהיה הכי ברור בעולם: ימינה לעולם לא תקים או תיתן יד לממשלה בראשות השמאל, כולל לפיד. נקודה. הסיבה פשוטה: אנחנו אנשי ימין ערכיים. אנחנו, בשונה מהליכוד, לא נמסור לעולם סנטימטר אדמה של ארץ ישראל. לעולם לא אוותר על האידיאולוגיה שלי, בשביל שום תפקיד ושום כיסא. גם אם הכיסא הוא כיסא של ראש הממשלה. לא אוותר על ערכיי, על הדרך שלי, בשביל שום דבר בעולם הזה. הוריי חינכו אותי לשמירה על שלמות ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל.
זהו שקר מוחלט שהליכוד של נתניהו, מירי רגב, והשופרות שלהם, מהדהדים. רק מי שתמך בגירוש, או מי שדבררה בלהט ובעליצות את החרבת גוש קטיף, מסוגלים לחשוב על ויתור על אידיאולוגיה תמורת כיסאות.
צר לי שידידינו במפלגה של סמוטריץ' הצטרפו לכך. אין לי ספק שבצלאל, שהוא איש חכם, יודע היטב שזהו ספין, ויום אחרי הבחירות הוא יגיע ויסביר לנו בשקט שזה בסך הכול היה בחירות, ובואו נניח את זה מאחור. עצוב לי שכך חברינו נוהגים. אך נפלאות דרכי הפוליטיקה.
לצד זאת, חובה לומר באופן ברור: אסור בשום אופן להיות בכיס של נתניהו. ההתחייבות של בצלאל וחבריו שהם בכיס של נתניהו מחלישה בצורה נוראה את ההתיישבות, מפקירה למעשה את הרבנות הראשית לידי המפלגות החרדיות ומפשיטה אותנו מכל מנוף לתיקון מערכת המשפט. נתניהו בז למי שנאמן לו. למי שבכיס שלו.
לדאוג ללחם זה קודש
חברים, מילה אחרונה על המתקפות נגד מסע הפרנסה שאנו עורכים. תהיו איתי כאן.
לעולם לא אשכח כיצד עמדנו לבד במערכה על גוש קטיף. בתקופת הגירוש הלכתי לכל ההפגנות. עמדתי בצומת רעננה יחד עם גילת שהייתה בהיריון מתקדם עם יוני הבכור שלנו, וחילקנו סרטים כתומים לעוברים ושבים. ראיתי שהעם לא איתנו. שהם לא מרגישים את הכאב שלנו ויד מושטת לא פגשה יד אחות. ואולי לא הם היו אשמים, אולי אלה אנחנו שלא הצלחנו לחבר אותם לערכים שלנו ולרוח שבשמה הקמנו בגוש חבל ארץ פורח.
היום אנחנו מבצעים תיקון אדיר. אנחנו ניצבים בראש המערכה למען פרנסת אזרחי ישראל, כי כך חונכנו. לדאוג ללחם בשביל עם ישראל זה קודש. כך לימד אותנו בועז במגילת רות. כך לימדו אותנו אבותינו וחז"ל.
כשעם ישראל רואה שהציונות הדתית מתייצבת למענו בשעת משבר קשה של פרנסה, העם יהיה איתנו במערכה על ארץ ישראל. לא נינטש שוב. ימינה בראשותי מביאה נבחרת שמחויבת להשבת הפרנסה לעם ישראל, לשלמות ארץ ישראל, לחיזוק הזהות היהודית לכל עם ישראל, לדאגה מלאה למוסדות הציונות הדתית ולתיקון מערכת המשפט.
בעזרת ה' – נעלה ונצליח!
הכותב הוא יו"ר מפלגת ימינה