פניה עוז-זלצברגר
פניה עוז-זלצברגר צילום: הדס פרוש, פלאש 90

כמעט חודש עבר מאז הוציאה הסופרת גליה עוז את ספרה 'דבר המתחפש לאהבה', חודש בו גזרה על עצמה אחותה פניה שתיקה ונמנעה מלהשיב לכל ההאשמות אותן הטיחה גליה באביהם, הסופר וחתן פרס ישראל עמוס עוז, אבל עכשיו היא מרגישה כי איננה יכולה יותר לשתוק.

"הגענו לנקודה בה השתיקה מכאיבה הרבה יותר מן הדיבור" כותבת פניה, "גם לי וגם לאהוביי. לכן אסור לי להמשיך לשתוק. כבר לא ״אצילית״, אבל כאן אני עומדת. חובה עליי לספר את האמת כפי שאני יודעת אותה".

"לא למען זכרו הטוב של אבא. יילך זכרו של אבא לגורלו, לקץ הימים, עד שיחדל ולא יהיו לו עוד קוראים, אוהבים או שונאים. אני כותבת כאן למען החיים, וגם בשם ערך האמת. אין לי ברירה מוסרית אחרת".

פניה ממשיכה ומפרטת בפוסט ארוך מדוע איננה יכולה יותר לשתוק, וגם מסבירה מדוע היא עונה את תשובתה דווקא בפייסבוק. "פייסבוק איננו הפלטפורמה המועדפת שלי, אבל אחרי שראיתי את התנהגותם של אנשי תקשורת בפרשה הזאת - לא כולם, חלילה - אני מבינה שכאן האפשרות הפחות רעה".

על פי פניה "בספרה של גליה מתוארות שלוש אפיזודות של אלימות מצד אבא: סילוקה מן הבית באמצעות גרירה במדרגות, שפיכת קפה קר עליה, ומכות שהכה אבינו את אמנו. התקרית הראשונה אכן היתה. גם אני זוכרת אותה. ברצון הייתי מאשרת מייד את טענת אחותי על האירוע הזה, אלמלא נגררה אחריה שורה איומה ומבהילה של אי-אמיתות..."

גם את האירוע השני שמתארת גליה מאשרת פניה, אך את כל שאר ההאשמות בדבר ההתעללות וההתנהגות הסדיסטית היומיומית היא דוחה על הסף. ובעיקר, כך היא כותבת, כואב לה על ההאשמת אביהם בכך שהכה את אמם.

"סעיף האשמה השלישי, לפיו אבא הכה את אמא, חייב להימחק. אבא לא הכה את אמא. היו ביניהם מריבות פה ושם, חלקן קשות, וגבוה מעליהן נפרשה סוכת שלום של אהבת חיים עמוקה ומרהיבה. עד שנשם את נשימתו האחרונה כשאמא ואני מחזיקות בשתי ידיו.

אמנם ״הארץ״ סירב לפרסם את ההודעה הקטנה שאמנו נילי ניסתה להעביר לתקשורת, הודעה הנמנעת מויכוח עם גליה אבל תובעת ריבונות לפחות על זכרונה, גופה וכבודה של נילי בת ה-81. אנחנו לא נוותר, עדותי מופיעה בפוסט הזה, אבל אמא תישאר מעתה מחוץ לזירת הקולוסיאום..."

הייתי שם היא אומרת שוב ושוב, ולא רק שלא ראיתי כלום לא היה מקום שיקרה בו משהו. "איך הוא הצליח להיות מתעלל סדרתי, סדיסט, פסיכופט, בדירת החדר הראשונה ובדירת החדר-וחצי השניה, בנוכחות ארבעתנו? ואחר כך גם בנוכחות דניאל? הרי לא היו דלתות סגורות, לא היו חללי התעללות. אולי הכל קרה רק כשאמא ואני היינו בעבודה ואבא (שעבד בפלחה או לימד בבית הספר) נח בצהריים?"

פניה מספרת כי הטענות של גליה אינם חדשות, וכבר בחייו של אביהם היא הייתה מפנה אותם אליו בעודו שוכב על מיתת חוליו וגוסס מסרטן. "כשלא עמדו לו כוחותיו והתחיל לשתף אותי בתוכן הדברים שאמרה לו, כבר היה שבר כלי. ״אפילו לנאצים עשו משפט עם עדים וסניגורים״, אמר לי. ״אז נניח שאני נאצי. לא מגיעים לי עדי הגנה?״

את הפוסט, שחלקים ממנו הבאנו כאן, היא מסיימת בצערה על השסע שנפער במשפחתה, ובאכזבתה הגדולה מכך שכאשר בתה של אחותה גליה התרצתה לבסוף לבוא לבקר את סבה בבית החולים, הוא כבר נכנס לתרדמת האחרונה שלא הקיץ ממנה.