אנשים רבים מקרב הציונות הדתית מתלבטים לקראת הבחירות בין שתי המפלגות, הציונות הדתית וימינה, בעיקר משום שבמבט ראשון לא ברור מה ההבדל ביניהן. שתי המפלגות קמו מתוך החברה הציונית־דתית, ועד לא מזמן אף היו מפלגה אחת. אולם במבט עמוק ניתן לסמן הבחנה משמעותית בין מפלגות אלו, הבחנה הנובעת מהגדרות שונות לאידיאולוגיה הציונית־דתית. הבחירות הללו מזמנות לנו בירור עמוק בתוך הבית פנימה על דרכנו כציבור ציוני־דתי.
בציבור שלנו, יש כאלו שהם גם ציונים וגם דתיים. כלומר, באורח חייהם הפרטי הם יראי שמיים ושומרי תורה ומצוות. בנוסף לכך הם חשים הזדהות עמוקה עם הרעיון הציוני הכללי, הדוגל בעצמאות לאומית לעם ישראל על ידי מדינה, צבא, התיישבות, כלכלה ועוד. הם לא רואים סתירה, ובצדק, בין היותם דתיים ובין היותם ציונים. אבל הם גם לא רואים קשר עמוק בין היותם דתיים להיותם ציונים, שכן הציונות שלהם אינה שונה במהותה מהציונות הכללית, שיש בה אהבת המולדת, העם והארץ, רגש לאומי פטריוטי ומוכנות לעזור לכלל.
המדינה מבחינתם אינה שייכת לתהליך גאולה או למושגים רוחניים גבוהים. היא גוף מוניציפלי, ועד בית גדול, שתפקידו לדאוג לצרכים הגשמיים של האזרחים, בעיקר בתחום הביטחון והכלכלה. אין למדינה זהות מצד עצמה, לא דתית ולא חילונית, משום שאלו זהויות השייכות לאדם הפרטי ולא למסגרת הלאומית. ממש כמו בבניין דירות, שבו כל דייר חי את חייו בדירתו הפרטית לפי ערכיו, אולם הפרהסיה, קרי חדר המדרגות, היא המרחב המשותף שבו באים לידי ביטוי הצרכים המשותפים לכל הדיירים – הניקיון, הגינון, התאורה וכדומה.
האנשים שבשבילם זו הציונות הדתית נוטים להתמקד בדאגה הפיזית למדינת ישראל בתחומים שונים, ואינם מתיימרים להשפיע על הפרהסיה או לעצב אותה לפי התורה. אדרבה, במקום שהתורה תהיה דומיננטית בפרהסיה הציבורית באופן שיפריע לחלקים אחרים בחברה הם יפעלו כדי לבטל או לצמצם השפעה זו, כי היא מנוגדת לתפיסת עולמם אשר גורסת שהיהדות צריכה להיות מונגשת לכל אדם פרטי אך היא לא צריכה לבלוט בפרהסיה של המדינה.
"לזרוק נשמה בגוויה"
יש בציבור שלנו גישה אחרת להבנה מהי ציונות דתית. גישה הרואה ערך רוחני במדינה שבה הציונות היא לא ערך נפרד מעולמו הרוחני של האדם אלא חלק ממנו. רגש הציונות, אהבת המולדת והעם, רוח הגבורה וההתמסרות ליישוב הארץ הם עצמם רגשות שמתעוררים בנו בעקבות היציאה מהגלות. רגשות הנובעים מעומק הנשמה ומתבטאים כרגש לאומי וטבעי.
מדינת ישראל היא מסגרת לאומית גשמית בעלת ייעוד רוחני – ממלכת כהנים וגוי קדוש. המסגרת הלאומית צריכה להתנהל עד כמה שניתן לפי התורה, לא רק במובן ההלכתי אלא גם במובן התרבותי והמוסרי.
לאדם הפרטי יש גוף, וגוף זה נוצר מלכתחילה כדי להיות מרחב גשמי להתגלות הנשמה האלוקית של האדם - דרך המעשים, המידות והמחשבות. כך גם לכלל ישראל יש נשמה, שממנה נאצלות הנשמות הפרטיות שלנו, ואותה נשמה צריכה גוף גשמי כדי לחול בו ולהתגלות על ידו. גוף זה הוא מלכות ישראל, הגוף הריבוני של עם ישראל בארץ ישראל. תביעה פנימית זו היא שחוללה את תהליך הציונות, ולא השפעות חיצוניות מאירועים שונים שקרו בהיסטוריה. המדינה אינה מקלט בטוח או אפילו בית לאומי בלבד. מדינת ישראל היא המרחב להתגלות השכינה, יסוד כיסא השם בעולם, כלשונו של הרב קוק.
חשוב לציין שרבים מבני הציונות הדתית, בוודאי בדורות הראשונים שלה, לא בהכרח למדו את כתבי הרב קוק, אבל הם הרגישו באינטואיציה רגשית חזקה את מה שהוא כתב באופן רציונלי ושיטתי. הם הרגישו שהקמת המדינה היא המשך ישיר של "לך לך מארצך" ושל יציאת מצרים. הם הרגישו שהתהליכים שהם רואים לנגד עיניהם הם התממשות דברי הנביאים על קיבוץ הגלויות ותחיית ישראל.
אפשר להמשיל את התהליך לרגע לידת תינוק. כלפי חוץ רואים בעיקר גוף, אין כמעט רושם לנשמה מלבד עצם החיים שהיא נותנת לאותו הגוף. אולם אנו יודעים שהגוף הזה ילך ויגדל, ולאט לאט, קמעא קמעא, הנשמה תלך ותופיע בו יותר ויותר. כך המדינה בראשית הופעתה היא כמו תינוק, היא בעיקר גוף שהנשמה האלוקית נותנת לו את החיות הגשמית. אולם ככל שהמדינה תגדל, ככל שעם ישראל יתקדם בתהליך הגאולה, נראה יותר ויותר הופעות של הנשמה – אשר מתגלות דרך אותו גוף לאומי.
דבר נוסף הרב קוק לימד אותנו, והוא שיש לפעול עם א-ל. מוטל עלינו לפעול באופן יזום וריאלי כדי לעצב את המדינה עד כמה שניתן לפי התורה, באופן שהמדינה תתאים לנשמה הגדולה שהולכת ומתגלה בה. פעילות זו תזרז את התהליך ותקרב את הטובה מלבוא.
הרב קוק ראה בכך את המטרה הראשית של הציבור הציוני־דתי - "לזרוק נשמה בגוויה" כדבריו באיגרת לארגון המזרחי. התפקיד החשוב ביותר של הציונות הדתית, לפי הרב קוק, הוא להשפיע עד כמה שניתן על יהדותה של המדינה, ולשאת את שם ה' בגלוי, כחלק מהמצע וכחלק מהזהות הציונית שלהם. לא מקלט בטוח ולא בית לאומי בלבד, אלא תחיית האומה בארצה כחלק מתהליך הגאולה.
קמעא אך בבטחה
כאשר מתבוננים במצע של מפלגת ימינה רואים שהם דוגלים בזהות הציונית הדתית הראשונה שהצגנו. הם מדברים בעיקר על הרמת הדגל הציוני בלי הדגל הדתי. חברי ימינה מבטיחים לדאוג למדינה בתחומים שונים, אך כולם ברובד הגשמי – בריאות וקורונה, התיישבות, פריפריה, ביטחון, מערכת המשפט וצמיחת הכלכלה. ואלו הם ערכי הציונות הדתית לדעתם. יתרה מזו, הם מדברים על הנמכת הדגל הדתי שכבר קיים במדינה, כי לדעתם, ברגע שיש חילונים שמתנגדים אליו הוא כבר לא רלוונטי. הם מובילים קו פשרני ביותר ביחס לסוגיות דת ומדינה: שבת במרחב הציבורי, גיור ממלכתי, הכרה מסוימת ברפורמים, עידוד גיוס בנות דתיות לצבא ואפילו מתן זכויות ללהט"בים. מי שמוכן לקבל למשל את אמנת גביזון-מדן, זה לא מלמד שהשבת לא חשובה לו, זה כן אומר שהוא לא חושב שיש לפעול באופן אקטיבי לכך שהמדינה כמדינה תהיה בעלת צביון יהודי. ובעומק העניין – הוא לא רואה במדינה דבר רוחני מעבר להיותה ועד הבית של כלל האזרחים.
לעומת זאת, מצע מפלגת הציונות הדתית מתאים לזהות הציונית דתית השנייה שהצגנו וקרוב לרוחו של הרב קוק. הם נושאים שם שמיים במצע עצמו, ורואים כמטרה להשפיע על זהותה היהודית של המדינה. זה לא סותר, כמובן, פעילות במרחב הגשמי ודאגה לצרכים הגשמיים של האזרחים, אך לא זו המטרה הראשית. לא בכדי רובם המוחלט של הרבנים שהולכים בדרכו של הרב קוק (וגם כאלו שלא) אינם תומכים בימינה, אף על פי שבעבר הם תמכו בבית היהודי ובנפתלי בנט. אין כאן עניין אישי אלא עקרוני. מצע ימינה כבר אינו תואם את אמונתם ואת תפיסת העולם שאליה הם מחנכים.
חשוב להבין שאין כאן עניין של טובים ורעים, דתיים יותר או דתיים פחות. יש כאן מחלוקת עמוקה ביחס לשאלה מהי מדינת ישראל ומהי הציונות הדתית. במפד"ל ההיסטורית, וכן בבית היהודי – שתי גישות אלו היו זו לצד זו. אולם כעת, מסיבות כאלו ואחרות, נוצר פיצול. פיצול שבדיעבד מבליט את השוני שיש בין שתי הגישות, ומחייב אותנו לברר אותן לעצמנו. האם אנחנו ציונים וגם דתיים אך בנפרד, או שאנחנו רואים את הציונות כחלק מהדתיות שלנו, כחלק מהתקיימות חזון הנביאים לגאולת ישראל השלמה, הצועדת קמעא קמעא אך בבטחה גמורה. האם אנחנו דתיים שנושאים דגל ציוני בלבד, או שאנחנו נושאים שני דגלים, גם דגל דתי וגם דגל ציוני.