מה בין אבו דאבי למוסר היהודי?

אנשים הם טובים ביסודם, והעולם חייב להיות מושתת על אמון. דווקא בשל כך יש לקנוס את היוצא מן הכלל, שלא מלמד על הכלל.

מייקל אייזנברג , ה' בניסן תשפ"א

מה בין אבו דאבי למוסר היהודי?-ערוץ 7
מייקל אייזנברג
צילום: יחצ

בחודש אוקטובר האחרון נסעתי לראשונה בחיי לאבו-דאבי ולדובאי, במסגרת המשלחת העסקית הראשונה שיצאה לשם מישראל לאחר הסכמי אברהם.

הרגשתי כמו אדם הפוגש את בני הדודים שלו אחרי זמן רב שלא התראו, ואכן, במפגשים איתם למדתי שאצל האמירתיים המדינה היא משפחה. הם שומרים על קוד לבוש מסורתי, יש להם קוד אכיפה על הפרות סדר ועבירות שונות, ואמון הוא הבסיס של הקשרים המסחריים הענפים שלהם. אחד מאנשי העסקים שפגשתי סיפר לי שעד לאחרונה הם כמעט לא נדרשו לבית המשפט כמוסד לבירור סכסוכים. עד כדי כך גדול וחשוב שם האמון ההדדי.

מניסיוני בעולם העסקים למדתי שחוזים הם תחליף עלוב למדי לאמון הדדי, שנבנה באופן הדרגתי באמצעות תיאום ציפיות, קיום הבטחות ולפעמים גם "תזכורות" חברתיות למי שמפר את האמון.

בפרשת ויקרא מופיע דבר מעניין. אחרי שבפרשת משפטים, בחומש שמות, למדנו שגנב מחויב לשלם פי שניים, פי ארבעה או פי חמישה מערך הגניבה, בפרשת ויקרא מופיע קנס חדש – חוֹמש. אדם שמעל בקודש, או בעמיתו (לדוגמה מי ששמר על חפץ השייך לחברו ומתכחש לכך), מחויב להשיב את ערך הגזילה בתוספת 20% מערכה.

את החוֹמש פגשנו כבר בחומש בראשית, אצל יוסף המשנה למלך מצרים הגובה מהחקלאים המצרים 20% מהיבול שהם מגדלים, הרבה פחות מהמס שהמלכים נהגו לגבות מנתיניהם. אבל במקביל יוסף מַלאים את אדמותיהם, וכך יוצר מציאות בה פרעה הוא על תקן אל שכל האדמות והרכוש שייכים לו.

להבדיל מפרעה, פרשת ויקרא מלמדת אותנו שהמלך האמיתי של העולם הוא ה', ולכן מי שמועל בהקדש צריך להחזיר את הקרן ולהוסיף 20%. החידוש הוא שגם מי שמועל ברכושו של אדם פרטי כאילו מועל ברכושו של הקב"ה – כאשר אדם מועל באמון חברו, הוא מערער את האמון החברתי וגורם לכך שאנשים יציבו סייגים רבים כאשר הם עושים עסקים. הסייגים האלה עולים כסף, שמגולם בקנס בשיעור 20% שהתורה משיתה על המועל.

אפלטון טען שלולא הפחד מתגובת החברה, כולנו היינו גונבים זה מזה. התורה מלמדת אותנו שלא כך – אנשים הם טובים ביסודם, והעולם חייב להיות מושתת על אמון. דווקא בשל כך יש לקנוס את היוצא מן הכלל, שלא מלמד על הכלל.

בשנותיי בעולם העסקים למדתי שרוב סבבי ההשקעה מתקיימים באזורים של 20% דילול ליזם. אם מתרחקים מהפרופורציה הזו, צריך לאחר מכן לבצע תיקונים כדי לשמור על התמריץ של היזם להתאמץ ולפרוץ דרך. הכוונה היא לא רק לעיקרון של חלוקת העוגה בין המשקיעים ליזם, אלא למבנה אחזקות מאוזן, משתלם ובר אמון.

בסופו של דבר, מלמדת אותנו התורה, הכל מושתת על אמון.


**
הרעיון לקוח מהספר "שבט שואג" מאת מייקל אייזנברג, על כלכלה מודרנית וספר ויקרא.