בבחירות האחרונות מפלגות השמאל המובהק העבודה ומרצ קיבלו יחד 7 מנדטים, כמעט 6% מקולות הבוחרים.
רק לשם השוואה, בבחירות לכנסת ה-25, בהן רבין נבחר לראש הממשלה ובמהלכן נחתמו הסכמי אוסלו, קיבלה העבודה 44 מנדטים ומרצ 12 מנדטים, סך הכל 56 מנדטים לגוש השמאל, שהם 47% מקולות הבוחרים. היום כאמור 6%.
השמאל נעלם, ועדיין יותר מ-40% מאזרחי המדינה חושבים שהמתח בין ימין לשמאל הוא העקרוני ביותר, מזכיר לי במשהו את האנטישמים בפולין ובמזרח אירופה שלא ראו יהודי במציאות מזה 70 שנה ועדיין שונאים ומשוכנעים שיהודים מנהלים את העולם.
אמנם אני שגדלתי על ברכי תנועת השמאל ההתיישבותית: השומר הצעיר, ממשיך להיות נאמן לערכי ההתיישבות ולפיכך יישוב ובניין יהודה ושומרון הנה אחת המשימות החשובות ביותר בעיניי, אבל חסרים לי ערכי השמאל החברתי: זכויות אזרח, דאגה לחלש, כלכלה שיוויונית יותר ולא קידוש הקפיטליזם החזירי של "חטוף כפי יכולתך".
השמאל מביא השקפת חיים פלורליסטית שהיא הכרחית להמשך חיים דמוקרטיים, השמאל הביא חשיבה מאד פלורליסטית וחשובה, העלמות תנועות השמאל והעדר ייצוג לערכי השמאל בכנסת הנו תהליך מזיק לחברה הישראלית.
אגב, יש בי כעס גדול על בית היוצר של כור מחצבתי הערכי, תנועת העבודה. הכעס הראשון הוא על הסכמי אוסלו שמבחינתי מהווים את החטא הגדול של "מר ביטחון" ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, ששבר טאבו מראשית המפעל הציוני, והימר על הפקדת והפקרת בטחון אזרחי ישראל בידי יאסר ערפאת ומרצחי אש"ף שאותם הכניס לישראל על נשקיהם ואמצעי הלחימה שלהם.
הסכמי אוסלו ניפצו בתמימות כלל ברזל אותו עיצבו ראשי ארגון השומר, בן גוריון, משה דיין וראשי הציונות האקטיביסטית ש"רק יהודי שומר על בטחון של יהודי".
הכעס השני שלי על תנועת העבודה הוא אובדן מוחלט של דרך וערכים. מזה ארבעים שנה שאין שום אג'נדה ערכית למפלגות השמאל למעט "סיום הכיבוש". אין אג'נדה של התיישבות, חיזוק הפריפריה, תעשייה, נדל"ן חברתי המאפשר לכל משפחה לרכוש דירה ועוד. רק סיום הכיבוש, ולכן שני הנתונים הללו של מסירת בטחון יהודים בידי רוצחים והעדר אג'נדה של ציונות מעשית, גרמו לכך שאני ורבים מחברי הבנו כי הדרך אבדה ולמעשה השמאל הציוני ירד מעל במת ההיסטוריה וחבל כי דעותיו החברתיות חסרות לנו.
ערן רולס הוא יו"ר מרכז הבנייה הישראלי