על פי רוב רוב זו חוויה רוחנית לקרוא את דבריו של מוטי קרפל. אתה חש בין המילים את הציפיה לישועה ואת הבקשה האמתית של השלמת תחיית ישראל בארצו.
זו כתיבה של שנים ארוכות המבקשת באמת, למצוא את הדרך להגשמת החזון. הוא מתבונן בפוליטיקה "כהשתקפות, כביטוי, כמבע, של זרמי החיים שבאומה. תנועה פוליטית כתנועת חיים. תנועה במובן המקורי של המילה" – כפי שראוי להתבונן.
במאמריו, הוא אידאולוגית עם סמוטריץ' ומגדיר אותו כמי שמביא את האיכות, הוא גם בעד בנט וגם בעד סמוטריץ' - רוצה אותם ביחד, אך לבסוף תומך בימינה, שהיא לדבריו "השלב הבא של תהליך התחיה". לדבריו, "היא מציעה קונצנזוס חדש... נקודה משותפת שיכולה לאפשר לרוב בציבור הישראלי, גם אם לא כולו, למצוא מצע משותף ולהתאחד מחדש. והנקודה הזו היא הזהות היהודית".
אם ישאל הקורא, היכן מוצא קרפל את נקודת הזהות היהודית, במפלגה המגדירה את עצמה 'מפלגת ימין ציונית ליברלית ישראלית', שמנהיגה אינו מתבטא בשום סוגיית זהות יהודית, יש לו תשובה לשאלה.
זה לא מפני שהוא נאיבי. זה לא שהקמפיין של 'משהו חדש מתחיל' או 'עם בנט זה אפשרי' או 'ממשלה שאכפת לה', שלא אומר כלום, ומאפשר לכל אחד לחלום שכוונת 'המשורר' היא בדיוק לרצון שלו, קנה אותו. הוא יודע שבנט לא מכוון במודע לשלב הבא של התחיה.
הוא מכיר את המרחק בין תורת הגאולה לבין המציאות של ימינה. הוא כותב בכנות, "האם כל מה שאני רואה בימינה אמנם נמצא בה? – יכול להיות שלא; הם לא עובדים אצלי ולא חייבים לי כלום. ואם כן, האם הפוטנציאל שאני רואה בימינה יצא אל הפועל? יכול מאוד להיות שלא; הרבה נפלים צריכים להופיע, עד שייולד הדבר האמתי – השלב הבא בתחייה".
התשובה של קרפל לשאלה היא זו. במבט שלו על הפוליטיקה, "זה אפילו לא לגמרי משנה אם מנהיגי אותה תנועה מודעים לחלוטין לזרם החיים שהם מביאים לידי ביטוי... לפעמים תנועה נושאת בשורה ורעיון שגם היא עצמה לא יודעת לנסח במילים". כלומר, למרות שימינה לא עוסקת בזהות היהודית ואינה מודעת לתפקידה בתחייה, היא תישא את דגל היהדות.
התפיסה הזו, היא המשך ליחסו של הרב קוק לציונות החילונית כפועלת את התחיה היהודית בלא מודע מכוח זרמי חיים פנימיים הדוחפים אותה לייעודה. לדעת קרפל, השלב הבא של התחיה, שלב הזהות היהודית, בדומה לשלב הקודם, יכול, גם הוא, להתהוות בלא משים.
לדבריו, "האידיאליזם הישראלי ההוא... מופיע בדורנו בלבוש חדש. ישנם גם היום חלוצים ומתיישבים שמוסרים נפשם על הארץ יישובה ובניינה. גם בניהם מתנדבים לסיירות בצה"ל, בדיוק כפי שעשו בעבר בני ההתיישבות העובדת". זהו רצף אחד של התקדמות לתחייה שמאפייניו הם זהים, אותו המעש ואותה התודעה.
הקביעה הזו, היא המובילה להגדרת החילוניות הציונית, "שהייתה פעם יפה ואידיאליסטית", כמרכז הציבוריות הישראלית, וממילא ככוח המרכזי אותו יש לחבר לשלב הבא בתחייה. מכאן הדרך לתמיכה בבנט הקרוב לחילוניות הישראלית היא ברורה.
לענ"ד, הניתוח הזה של המפה לוקה בכפליים וממילא טועה ומטעה. הוא מגדיר לא נכון את התודעה הנצרכת לשלב הבא של התחייה, וממילא את הציבוריות המרכזית השותפה בו.
השלב הבא של תהליך התחייה מאופיין בראש ובראשונה בקריאה גלויה ומודעת בשם ה'. לא עוד מעש בלתי מודע רק מכוח זרמי חיים פנימיים, כי אם הכרה ברורה בייעוד ובתפקיד שלנו מכוח דבקותנו באלקים חיים. "בשלהבתיה, של הארת האמונה האלהית, בהופעת האורה של תורתנו הקדושה, בהתחיה של כל הרעיונות הכשרים היותר אידיאלים, נשא את דגלנו את דגל
"ירושלים" אשר אך על ידו ובגינו ינשא דגל "ציון" - כתב הרב קוק.
תהליך זה החל במדינת ישראל, כעשייה ציבורית מובילה, בתנועת 'גוש אמונים'. מסמך היסוד של התנועה קבע כי מטרתה היא, "להביא לתנועת התעוררות גדולה בעם ישראל למען הגשמת החזון הציוני במלוא היקפו, תוך הכרה כי מקור החזון במורשת ישראל ובשרשי היהדות ותכליתו הגאולה השלמה לעם ישראל ולעולם כולו". מפעל ההתיישבות הגדול ביהודה ושומרון נוסד מכוח ההכרה הבהירה בתכלית הגאולה, ע"י פעילים משיחיים, שפעלו ביודעין ולשם ייחוד.
מקור השראה, לתודעת הקריאה הברורה בשם ה' על המפעל הציוני, לשם השלמתו, מצאו להם חלוצי ההתיישבות ביו"ש בדבריו של הרב קוק זצ"ל על הקמת תנועת 'דגל ירושלים'. "חש אתה בלהט המתפרץ, שומע אתה קריאה גדולה לבניין בית לאלוקים בארץ הזאת... דומה שהיום יותר מאשר אז, זקוקים אנו לתנועה כזו "דגל ירושלים", שתעלה אותנו על פסים אחרים מאשר אנו נגררים בהם היום... אפשר נדע אז לשאוף אויר פסגות... ולוואי ויבוא יום בו ייבחנו דברי אלה באומץ וביזמה הלכה־למעשה" – כתב חנן פורת בהיותו תלמיד במרכז הרב.
הצעד הראשון של 'השלב הבא של התחיה', היה מהלך של מעש ציוני הקורא בגלוי בשם ה' ורואה את עצמו כשלב בדרך לגאולה השלמה. על אחת כמה וכמה בצעדי 'הנקודה היהודית', בקומת הרוח, הדורשת בהירות מחשבתית והכרה ברורה.
המאפיין הזה 'של השלב הבא של התחיה', היותו בנוי על ההכרה בייעודנו האלקי, מוביל לחבירה טבעית דווקא לציבורים הישראליים ששם שמים שגור על פיהם. היכולת להצליח בבניין הזהות היהודית תלויה בחיבור למאמינים, לדתיים, לחרדים, ולבעלי התשובה. לעמך ישראל, 'למנשקי המזוזות'. מי שהיו השחקנים המרכזיים בשלב הקודם מבלי להבין את מהותו, לא יהיו אלו שיובילו את השלב הבא ואף לא דומיהם.
בדבריו על תנועת דגל ירושלים כתב הרב קוק זצ"ל: "הציונות, בתור תנועה מרקלמת (מחזירה לעצמה) את היסוד הלאומי של ישראל, היא טובה ונכונה, ויש לה אחרית ותקוה, אבל בתור משגב של האומה כולה לעולם לא תקום ולא תהיה, מפני שביסודה אינה משגת את אור הקודש של חיי העולם אשר לנשמת האומה, את רוח אל אמת אשר בקרבה. על כן תעסוק יפה בהשטחים החצונים של בנין האומה, ומעולם לא תגיע עד החיים הפנימיים, שבנינם עומד הוא הכן בעד עובדים אחרים, שהם לגמרי מסוג אחר, והם יצמחו דוקא, מתוך אותה "ארץ ציה" של החרדים אשר התנגדו להציוניות באמת ואמונה, מפני חרדתם התמימה על רוח ד' על עמו על יסוד חייו".
דהיינו, הציונות יכולה הייתה לבנות את הגוף הלאומי של ישראל למרות שלא הכירה את שם ה' אשר בקרבו. אבל בניין התוכן של הלאומיות, החיים הפנימיים, הזהות היהודית, ייעשה ע"י בונים מסוג אחר לגמרי המכירים את רוח ה' על עמו, רואים בה את יסוד חייהם, וקוראים בשם ה' באופן גלוי.
אני תומך בבצלאל סמוטריץ'. מה הסיבה? "בשתי מילים: הזהות היהודית. בחמש מילים: השלב הבא של תהליך התחייה."
בצלאל סמוטריץ' הוא מנהיג פוליטי מעשי הקורא בגלוי בשם ה' ומודע לייעוד שלנו בתחיית ישראל. דווקא הוא יכול לחבר את התורה הגדולה של הרב קוק לעם ישראל. הדברים שלו נופלים על אוזניים קשובות, נכנסים ללבבות ומדליקים זיק של תקווה ועיניים בורקות. הוא מצליח להוריד מחיצות בין דתיים, חרדים, בעלי תשובה, ועמך ישראל 'מנשקי המזוזות'. הוא המוביל את השלב הבא של תהליך התחיה.