אבינועם הרש
אבינועם הרש עצמי

איך שחילקתי לו את המבחן השתדלתי בכוונה לא לכתוב לו את הציון שהגיע לו: 'נכשל' יפה כזה וגדול. רק השארתי ריק וביקשתי ממנו להגיע אליי בסוף היום כי אני רוצה לדבר איתו על המבחן.

כששמע שקיבל ציון ממש גרוע הסתכל אליי ישר בעיניים ואמר לי בנחישות:

"המורה, בכנות. זה לא כזה מפריע לי". לא הבנתי על מה הוא מדבר ומה בדיוק לא מפריע לו בעובדה שהוא נכשל באחד מהמבחנים החשובים ביותר. כאילו יש לי עוד תלמיד שקיבל ציון שגבוה מהציון שלו בעשר נקודות ואמא שלו התקשרה אליי בערב ואמרה לי שהוא כמעט נכנס לה לדיכאון. באיזה סרט הוא חי, התלמיד הזה?

"אתה בטוח שזה לא אכפת לך?" שאלתי כלא מאמין.

"איכפת לי אבל לא ברמה כזו שזה יפגע לי בשמחת החיים שלי. נראה לי, במחילה, שיש דברים גרועים יותר".

ככה. פשוט. לפנים. בלי יותר מידי להתבלבל. ואם חשבתי שראיתי הכול הגיע אסיפת ההורים והפילה אותי על הכיסא. כשעברנו על גיליון הציונים שלו, חשבתי שההורים שלו יתחרפנו לגמרי מהציונים הנמוכים. כלומר, תראו לי הורה אחד שנשאר באדישות כלפי כך שהילד שלו נכשל במתמטיקה ואנגלית. אבל ההורים האלו? רק הסתכלו עליי בשלוות נפש, אמרו לילד שלהם ללא לחץ מיותר: "תשמע, זה לא לעניין. אתה צריך להעלות את הציונים שלך אם אתה רוצה שאיזו ישיבה תקבל אותך" אבל לא יותר מזה. לא היה כאן שום זעזוע ושום התלהמות. רק רוגע ובעיקר הרבה מאוד פרופורציות. כשניסיתי להעצים את גודל המעמד והחשיבות, אמרתי להם כשיצא מהחדר לבקשתי:

"תקשיבו אני חושב בלי להגזים שהמצב שלו לא טוב. אפשר לומר גרוע. אי אפשר להמשיך ככה".

עכשיו היה זה תור אבא שלו להסתכל עליי ולומר לי:

"תקשיב לי טוב: יש לי אח שנמצא ב'הדסה עין כרם' במחלקת טיפול נמרץ מורדם ומונשם. המצב שלו גרוע. וגם ממנו אנחנו לא מתכוונים כל כך מהר להתייאש. אתה יושב כאן ומנסה להגיד על המצב של הילד שלי, שהוא ברוך ה' בריא ונושם בעצמו, מתפקד חי ובועט שהמצב שלו גרוע? לא תצליח לשכנע אותי. המצב שלו נהדר! הוא רק מתקשה קצת בלימודים. יודע מה? הרבה. אז מה? בוא תשמור את המילים 'גרוע' למשהו באמת נורא. קצת פרופורציות בחיים!"

וחשבתי איזה שיעור חשוב למדתי מההורים הללו ובעיקר מהאבא הזה לחיים. כמה תבונה וחכמת חיים הייתה בו. לפני שנפרדנו ואחרי שהוא הלך חזרו אשתו, האמא של התלמיד הזה ואמרה לי בהתרגשות:

"שתדע לך שלמרות שכפי שיצא לך לראות בעלי הוא טיפוס מאוד רגוע, יש גם פעמים שבהם הוא מאבד את שלוות רוחו ומתרגש מאוד גם כלפי הילד שלנו וזה בעיקר בכל מה שקשור לרגישות לזולת. פעם אחת הילד שלנו לא היה מספיק זהיר ופגע בחבר שלו שהוא ילד מאומץ ולא נזהר בכבודו. בעלי פשוט השתולל! איך אפשר לפגוע ככה בחבר ולא להיות מספיק רגיש? אבל לימודים? זה מאוד חשוב לנו אבל אתם המורים צריכים ללמוד קצת יותר פרופורציות...".

ונזכרתי איך שהפסקתי לספור את כמות הפעמים בהם התקשרו אליי הורים, גם בשעות הקטנות של הלילה, וביקשו ממני שאדבר עם המורה למתמטיקה ועם המורה לאנגלית ואנסה לשכנע אותם להעלות לילדים שלהם עוד קצת ניקוד כי זה ממש חשוב ויש להם מבחני קבלה והם צריכים בכלל להצליח בחיים אבל שניסיתי להיזכר כמה הורים התקשרו אליי בשביל לשאול אותי האם הילד שלהם מתנהג ברגישות לחברים שלו ומשתדל לא לפגוע בהם, טוב, זה כבר סיפור אחר.

אז כן, כולנו רוצים שהילדים שלנו יקבלו את הציונים הגבוהים ביותר בכדי שיצליחו להתקבל לאוניברסיטה טובה וללמוד שם מקצוע מכניס שיאפשר להם חיים של רווחה כלכלית ובכל זאת נדמה לי שכדאי שכל הורה לחוץ ציונים ישאל את עצמו בפעם הבאה שהוא מגיע לתת על הראש לילד שלו:

מה המחיר הנדרש והאם זה באמת שווה את זה? כמו אותו תלמיד שבכה ואמר לי שהוא לא רוצה לקחת את הריטלין שגורם לו ללמוד יותר טוב בגלל שהוא פשוט 'מכבה' אותו וגורם לו לעצבות וחוסר תיאבון והייתי עד לוויכוח שנוצר בין המחנך שלו שדחף לריטלין לבין התלמיד שבסך הכול רצה לשמור על החיות והשמחה שלו. (ואין במשפט הזה כראיה או כהוכחה לאחד מן הצדדים באחד מן הוויכוחים היותר מורכבים ולא פשוטים בעולם החינוך).

בסופו של דבר וגם אחרי שאנחנו חפצים בהצלחת ילדינו, חשוב שנזכור:

קצת פרופורציות עוד לא הזיקו לאף אחד. גם להורים שחרדים על הציונים של הילדים שלהם.