מקמפיין לגאולה

מה כדאי שהפוליטיקאים יגידו השנה בליל הסדר, וחוויות מסעירות ממלון רפאים שנפתח מחדש

דביר שרייבר , י"ב בניסן תשפ"א

מקמפיין לגאולה-ערוץ 7
מה נעשה בלי סיורים של פוליטיקאים בשווקים? סמוטריץ' ובן־גביר בשוק מחנה יהודה
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

לכל דבר טוב יש סוף. הקורונה מתמעטת, הניקיונות לפסח נשברים אל חוף שריפת החמץ, וגם מערכת הבחירות שעשתה פה כל כך טוב לכולנו באה אל קיצה, עד הפעם הבאה במהרה בימינו.

בחירות זה דבר מצוין. הן מעניקות לכל אזרח אשליה של כוח, הן מפרנסות יפה המון אנשים, ובעיקר הן גורמות לכולנו להתאחד סביב הדבר היחיד שאנחנו מסכימים עליו באמת: שהמחנה היריב הוא הסיבה לכל הבעיות פה. אבל לכל דבר טוב יש סוף, ובפסח הזה אנחנו והפוליטיקאים אולי סוף סוף נצא מעבדות לחירות, משעבודי קמפיין לאביב מלא חן ומהצורך הנואש של נבחרינו להבטיח ניסים ונפלאות במקום לבצע אותם. חשבון נפש כנראה לא יהיה פה, אבל אולי בליל הסדר הזה הפוליטיקאים ואנחנו נשאל את עצמנו מה נשתנה הלילה הזה ואיך אנחנו פחות מכים זה את זה ולא מורחים את הדם של היריב על המשקוף, על פי הסדר הזה:

קדש. קידשנו את הקונפליקט, את הפלגנות, את זווית הראייה של ישראל הראשונה מול ישראל השנייה, בני האור מול בני החושך, שפויים מול משוגעים, אנחנו או הם.

ורחץ. רחצנו בניקיון כפינו, סיפרנו לעצמנו שאנחנו בסדר והם מסוכנים, הגענו למצב שבו להודות בטעות זו חולשה ולהודות בחולשה זו בושה.

כרפס. התרגלנו לרפיסות, התאהבנו בסיורים של פוליטיקאים בשווקים, בחיבוקים ספונטניים מצולמים בדיוק מהזווית הנכונה, בתמונות שלהם פותחים פה גדול בזמן שמישהו שהם לא מכירים דוחף להם לפה משקה שהם בכלל לא אוהבים, רק כדי שנחשוב שהם באמת נהנים מזה. שכחנו שמי שלפני הבחירות מתרפס בפנינו, עלול אחרי הבחירות לכרפס אותנו.

יחץ. וואו, כמה גבולות נחצו פה, כמה פעמים ניסו לחצות פה את העם רק כדי לקבל קצת יח"צ.

מגיד. אחרי אוקיינוס הברברת שנשפך פה בחודשים האחרונים, אולי עכשיו עדיף קצת לשתוק.

רחצה. חיסון עדר עוד לא השגנו, אבל בכל הנוגע לפוליטיקה אנחנו כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה.

מוציא מצה. מצה ומריבה היו פה די והותר. לא פלא שנשארנו עם לחם עוני.

מרור. באמת צריך להרחיב?

כורך. ווטאבאוטיזם, כמו שקוראים לזה היום בלעז. כל דבר כורכים פה בדבר אחר, כל טיעון מופנה מיד כטענה כלפי הצד השני, במקום לנהל דיון ענייני בלענו כל ספין שמנהלי הקמפיינים הלעיטו אותנו בו.

שולחן עורך. במקום לשים את הדברים על השולחן מוליכים אותנו סחור סחור. התרגלנו לאכול מהר, בעמידה, לשמוע רבע טיעון ומיד לעבור למנה הבאה. שכחנו איך יושבים ליד השולחן עם סכין ומזלג ואוכלים מהצלחת, ולא זה את זה.

צפון. מה הם סגרו בחדרי חדרים הרחק מעינינו? ייתכן שלעולם לא נדע.

ברך. שלושה חודשים הם כרעו בפנינו ברך. יש חשש שעכשיו אנחנו נרד על הברכיים.

הלל. נכון השלטים הגדולים ברחובות? נכון התמונות של הפוליטיקאים שנראים כמו בני אלים? אז זהו, הם לא.

נרצה. יהיו לרצון תפילותינו, ויכוחינו, התלבטויותינו ופתקינו. הצליחנו, הצליח בחירותינו, הצליח נבחרינו ושלח ברכה והצלחה בכל מעשה ידינו. כי עם כל הכבוד לבוחרים ולנבחרים, מי שקובע פה זה רק בג"ץ. נרצֶה או נרצָה, מבחינתו כולנו בסך הכול עבד נרצע.

*** לנער את האבק ***

כמו אדם שיוצא לאור אחרי הרבה זמן בחושך, גם אנחנו יצאנו לשבת חתן באכסניה נחמדה אי שם בארץ. ההתרגשות הייתה גדולה – אחרי שנה במחשכים פתאום יצאנו לאור גדול. הרגשתי ממש, איך לומר, נורמלי. עד כמה שאחד כמוני יכול להיות נורמלי.

בכניסה לאכסניה קיבל את פנינו איש חביב, שהתנצל עשר פעמים שהוא צריך לבדוק שלכל אחד מאיתנו יש דרכון ירוק. שלפנו איש איש את טלפונו, והלז הפך אותם אנה ואנה והסתכל על הברקוד בארשת של "מה זה הנקודות האלה ואיך אני אמור לראות פה משהו". אחר כך קיבלנו מפתחות לחדרים, דשדשנו בין שכבות האבק העבות ("היינו סגורים המון זמן", הצטדקה הפקידה בקבלה, "אבל אל תדאגו, תלכו קצת הלוך ושוב והאבק יידבק לכם לנעליים וירד מהרצפה"), הבטנו בהתפעלות ביצירות האומנות במסדרונות (כתמים חומחומים עם נגיעות לשלשת יונים על חרסינה) ובירכנו לשלום את שתי הסנוניות שבנו לעצמן קן לציפור בין העצים, כלומר בדיוק מעל דלת הכניסה לחדר. הסנון והסנונית סיננו משהו לגבי אורחים בלתי קרואים שמגיעים ביום שישי בלי להודיע. החדר עצמו היה נווה של רוגע ושלווה, ממש אפשר היה לשמוע ממנו את משק כנפי היונה, וגם לראות אותה מתעופפת מהחדר ברגע שנכנסנו.

אבל חוץ מזה באמת היה נהדר. בחדר האוכל הקפידו על הוראות הקורונה קלה כחמורה, זאת אומרת עובדות המטבח ראו בחומרה את העובדה שבאנו בנעליים מאובקות ובלי מסכות על הפנים.

"למה צריך מסכות אם כולם פה בעלי דרכון ירוק?" תמהנו.

"בכלל אסור לנו לדבר איתכם בלי מסכות", אמרו העובדות והלכו להן, כנראה בגלל שלא היו להן מסכות.

עשינו קידוש וחיכינו לאוכל, אבל התברר שבגלל הקורונה אסור להגיש לשולחנות, מותר רק הגשה עצמית. קמנו והלכנו אל המקום הקדוש לכל ישראלי, הלוא הוא הבופה, שם עמדו דיילים שתקעו בנו מבט חודר והסבירו שאסור הגשה עצמית, רק להם מותר לגעת באוכל ולשים לנו אותו על הצלחת.

עמדנו שם כמו משה רבנו מול הארץ המובטחת וניסינו ללכוד את תשומת ליבו של הדייל כדי שיעמיס לנו אורז, ושניצל, ועוף, לא, רגע, אתה יודע מה, שים לי גם חתיכה מהתפוח אדמה, מה זה שם הסלט הזה, אתה יכול לשים לי קצת, בעוד הדייל משדר אלינו מבטים בנוסח "אחי, עשיתי טובה שבאתי לפה במקום לקבל דמי אבטלה, אל תגרום לי להתחרט על כך שלא נשארתי בחל"ת". בכלל, היה נראה שהיחידה שבאמת שמחה לחזור לעבודה היא מעלית השבת, שכל הלילה עמדה במקום אבל הכריזה בחדווה "מעלית עולה, מעלית יורדת, מעלית עולה, מעלית יורדת". גם ככה היה קצת קשה לישון בגלל הלכלוך על הסדינים. לפני כניסת השבת ביקשנו שיחליפו אותם ובאמת החליפו, אבל אחרי שחזרנו מערבית גילינו שהיונים חזרו לחדר כדי להבהיר מי פה בעלי הבית. איך אנחנו יודעים? בואו נגיד שאחרי שהם הבהירו, הסדינים כבר לא היו כל כך בהירים.

אבל בסך הכול הייתה שבת נפלאה והאירוח כיד המלך, אם לוקחים בחשבון שגם מונרכיות, כמו מלונות, נעלמו מהעולם לפני די הרבה זמן. העיקר שהקורונה דועכת, החיים שבים אט אט למסלולם ואפשר לצאת לאור ולנער את האבק. זה, אם לשפוט לפי הנעליים שלי, דווקא ייקח לא מעט זמן.

dvirbe7@gmail.com