מקובלים על כולם

אנחנו חייבים לדאוג שלא יהיו ילדים דחויים. כולם אהובים. כולם מקובלים.

ד"ר חנה קטן , י"ב בניסן תשפ"א

מקובלים על כולם-ערוץ 7
ד"ר חנה קטן
צילום: יפעת צדוק ליאור

נשים קטנות־גדולות. את בת המצווה שלי חגגתי בארץ נכר, בבית הוריי שבעיר ניו־יורק. היו שם אנשים רבים מהקהילה שבאו והלכו, איחלו לי מזל טוב והרעיפו עליי מתנות. ואני, ברגליים רועדות ובקוצר נשימה, נשאתי מול כולם דרשה ארוכה שהכנתי בעצמי. ילדיי לא מאמינים שהייתי ביישנית פעם, אבל גם היום אני מסוגלת להרגיש חוסר נוחות ודופק מואץ כשאני מתבקשת להציג את עצמי מול מעגל של נשים לא מוכרות.

בסדנת בת המצווה של סיון רהב־מאיר שהתקיימה בזום פגשתי על צג המחשב מאות חלונות פתוחים, צבעוניים ותוססים. זה היה מאוד מרענן. לצערי כבר התרגלתי להרצות מול חלונות שחורים, גם כאשר מדובר בנושאים ממש אינטימיים שבהם קשר העין חשוב. הדבר דומה בעיניי למורה שעומד מול כיסאות ריקים בתוך כיתה ענקית. והנה פגשתי נשים קטנות־גדולות שרוצות להיכנס לעולם חדש עם תובנות ועם כוחות, מתוך כוונה לפרוץ את דרכן הייחודית בדרך אל עיצוב אישיותן.

אומנם הן היו מעדיפות לחגוג בשמלת שיפון ותסרוקת מוקפדת עם חברות, אחיות ובנות דוד אהובות, באולם מעוצב עם ריקודים ותזמורת ומצגת ושלל תוכניות, אבל מיס קורונה נטלה מהן את הכתר. בניגוד לתאריך החתונה - שכל כך הרבה כלות מצאו את עצמן משנות אותו שוב ושוב בעקבות הסגר או מזג האוויר או כניסה של החתן לבידוד - תאריך בת המצווה איננו גמיש. את היום שבו הגחת לעולם אי אפשר לשנות.

זום־אין. מכל נפגעי הקורונה, יש לי הרגשה שחתך הגיל שספג את המכה הגדולה ביותר הוא קבוצת המתבגרים. דווקא בגיל שבו מתגבשת הזהות האישית בתוך הסערה ההורמונלית והחברה היא כה מרכזית ומעצבת לא התקיימו לימודים, כי בני הגיל הזה יכולים לשהות בבית בלא צורך בבייביסיטר. וכך הם נידונו לבהות שעות ארוכות במסכים עם חלונות שחורים. כמה שזה מעייף.

מחקר חדש של אוניברסיטת סטנפורד מדווח על תופעה שנקראת "תשישות זום". בניגוד לסברה הפשוטה, מתברר שמפגש בזום מעייף יותר ממפגש פרונטלי. זה מפתיע, לכאורה, כי אין כאן כלל מאמץ פיזי. אבל החוקרים מסבירים שפניהם של החברים נמצאים קרוב מאוד לפניו של המשתמש, מה שיוצר חוויה מלחיצה. בנוסף לכך, המשתתפים רואים את עצמם בשידור חי דרך המצלמה, וגם זה עלול להלחיץ חלק מהילדים. גם אין אפשרות לקום ולהתמתח וצריך לשבת דרוך מול המסך, כי כולם מסתכלים עליך כל הזמן...

מבחן כניסה. אין ספק, הם גיבורים. אבל יש דברים שקשה להתעלות מעליהם. זה קורה בימים שבין חג הפורים לחג הפסח, כשהאביב בפתח, במעמד הרישום לישיבות ולאולפנות. הנער והנערה ובני משפחותיהם נמצאים בצומת דרכים מביך וקשה. הם אינם יודעים מה העתיד צופן להם, ויכולים רק לקוות שה' יגלגל את הדברים לטובה. הם ממלאים שאלונים ומתייצבים לבחינות ומחייכים בראיונות – ולך תדע לאן תגיע בסוף.

הוא עוד לא חגג בר מצווה. כנראה שלהב הקורונה כבר לא יונף כשהתאריך יגיע, אבל אין לו זמן להתרגש מהמעמד המתקרב. יש דברים בוערים יותר. כבר חצי שנה הוא מסתובב עם פרפרים בבטן. וגם הוריו. הם נסעו לחמש ישיבות, חיכו שעות ארוכות בתור, והתשובה שלילית. ועוד פעם. לא התקבלת. והילד מבין שאין בו חפץ, והדימוי העצמי שלו צונח.

האם שיטות המיון המקובלות צודקות תמיד? יש לא מעט אנשים שכוספים לעסוק במקצוע הרפואה, אבל המסלול ברור: אם ציון הפסיכומטרי שלך לא מתאים - לא התקבלת. בתי הספר לרפואה מעמידים רף גבוה לקבלה, והוא מתמקד ביכולת הקוגניטיבית. לא נבחנים חלקים אישיותיים כמו אינטליגנציה רגשית, אמפתיה, כישורי תקשורת, כוח סבל ולקיחת אחריות. וכך נדחים על הסף מועמדים שהיו יכולים להצטיין במקצוע ולהביא מזור למטופלים רבים.

האם המיון המוקדם באמת יעיל? במחקר אמריקני שהשווה בין שתי קבוצות, האחת נבחרה על פי מיון קפדני והשנייה על פי הגרלה עם התחייבות להתמיד בלימוד ולהשקיע, לא נמצאו לאחר שנים הבדלים בולטים. אולי מסקנות המחקר שנעשה בבתי הספר לרפואה מתאימות גם לנער הזה בדיוק? אולי פשוט לא נתנו לו צ'אנס?

ממעוף הציפור. לפעמים הבחירה תלוית סיטואציה ולא תלוית פרסונה. כך היה אצל צ'רצ'יל.

וינסטון צ'רצ'יל היה קצין בצבא האנגלי בתקופה שבה אנגליה שלטה על עמים רבים בעולם, ובהמשך עבר לפוליטיקה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה הוא מונה לראש הממשלה והנהיג את עמו ולמעשה את העולם החופשי כולו במאבק נגד גרמניה. בתום המלחמה צ'רצ'יל היה בשיא פרסומו ודמותו הייתה נערצת בארצו ובעולם כולו. והנה, בבחירות הכלליות שנערכו באנגליה מיד אחרי המלחמה הוא נחל כישלון חרוץ וכמעט ירד לגמרי מהבמה הפוליטית. כנראה שאזרחי אנגליה חשבו שמי שטוב להנהיג את העם במלחמה לא בטוח שייטיב להנהיג את העם גם בימי שלום.

האם העובדה שהילד נדחה הופכת אותו לפחות מוצלח? בהחלט לא. ייתכן שהמוסד אינו מתאים למידותיו, וייתכן שהם הפסידו אבן יקרה. בספר 'אם נתעלם מהפיל' שואל המספר: איך תעוף הציפור אם שטח הפנים שלה קטן כל כך יחסית למשקל גופה? על פי הנוסחאות היבשות היא בוודאי לא תצליח להתנתק מהקרקע. אך למרבה המזל היא לא חשבה על כל זה, ולכן היא עפה. כך אנו לומדים שלא תמיד כדאי להסתמך על נוסחאות, לפעמים צריך רק לסמוך על הציפור.

זה נכון ברמת הפרט, וגם ברמת הכלל. אנחנו חייבים להרחיב את המבט ואת קירות הלב. להתבונן על הנשמה של כל ילד וילד במבט ממעוף הציפור - אותה ציפור שלא מתפלספת יותר מדי אלא פשוט עפה. צריך לחפש את כנפי הרוח שיישאו את הנער הזה מעלה. זאת חובתנו כחברה מתוקנת ואכפתית. אולי כדאי להציע למומחי הייטק לכתוב תוכנה שתפלח את נתוני הקבלה והדחייה בפריסה ארצית, ותאפשר שיבוץ של כל ילד בישיבה המתאימה לו, כדי שאף אחד לא יישאר בחוץ.

אנחנו חייבים לדאוג שלא יהיו ילדים דחויים. כולם אהובים. כולם מקובלים.

לתגובות: drchana2@gmail.com