"בתי ספר הפכו ילדים לשורדים אפשר גם אחרת"

אחרי שלא מצאו מענה במסגרות הרגילות של החינוך הדתי, לתלמידים בישיבת אמית 'חברותא' לא נשאר הרבה להפסיד, אז הם פשוט התחילו לצמוח. הצצה למה שעשתה הקורונה לבית ספר מעולם אחר

דביר עמר , י"ב בניסן תשפ"א

"בתי ספר הפכו ילדים לשורדים אפשר גם אחרת"-ערוץ 7
הרב ניתאי מס ותלמידיו בישיבה
צילום: עופר עמרם

הטלטלה שעברה מערכת החינוך בשנת הקורונה הביאה אותנו לשמוע על הנעשה בשדה אחר לגמרי, במקום שבו בחרו כבר לפני שנים לשנות את תפיסת החינוך בבית הספר וליצור בית לתלמידים שאבדו בין ספסלי בית המדרש בישיבות התיכונית הנורמטיביות. הרב אבינועם אלמגור, ראש ישיבת אמית חברותא בכפר בתיה, התחיל את עבודתו במקום כר"מ לפני 21 שנה. מאז הוא התקדם, היה למנהל הפנימייה וב־14 השנים האחרונות מוביל את הסיפור החינוכי היחידאי של חברותא.

המפגש איתו מתרחש במשרדו בישיבה בכפר בתיה שברעננה. הקירות מלאים בתמונות מחזור, כשהדבר הראשון הבולט לעין הוא המספר הקטן של התלמידים בכל מחזור. "אנחנו מקבלים כיתה אחת בשכבה", הוא מסביר. "זה הכול, תלמידים אצלנו הם כמו יהלומים. חברותא לא מתאימה לכל אחד, רק לילדים שלא מתחברים לישיבות התיכוניות הקלאסיות ומוכנים לעשות משהו עם עצמם ועם החיים שלהם".

"הקורונה הפכה את העולם של התלמידים בארץ, אבל באופן לא ברור דווקא החבר'ה שלנו פרחו. תלמידים ייצרו לעצמם איים של יצירה. קבוצת תלמידים לקחה על עצמה פרויקט ובנתה חווה ליד קדומים. תלמידים לקחו על עצמם משימות ועמדו בהן. בסגרים היו אומנם געגועים גדולים לישיבה, אבל רוב הזמן היה מנוצל על ידי התלמידים, כל אחד עם החלום שלו שהוא בחר להגשים כשהעולם נעצר".

איך אתה מסביר את זה? התלמידים בארץ תיארו שנה מלאת ייאוש.

"הם יצאו לקורונה עם ארגז כלים מיוחד שבנו פה. בכלל, הקורונה היא משל לחיים המודרניים. הרבה בדידות, בריחה מהתמודדות וכשל בתקשורת הבינאישית. בעולם הגדול כל אדם וכל תלמיד כבול למסך שלו. בחברותא אנחנו מחנכים עם אמירה ברורה מה העיקר ומה הטפל בחיים. הקשר בין הצוות לתלמידים ובינם לבין עצמם הוא הנשמה של הישיבה, והחיבור הזה נמשך גם אחרי שנות הלימודים. לפני חמש שנים הקמנו פה 'בית בוגרים' ואנחנו ממשיכים לעזור להם בכל האפיקים - בתעסוקה, במלגות לאקדמיה, בייעוץ והדרכה לקראת ובתוך הנישואין, וכמובן בשבתות ומפגשים של מחזורים. חלק גדול מהצוות מורכב מבוגרי חברותא, ובוגרים שהם היום מנהלים, עורכי דין, עיתונאים, תלמידי חכמים, קצינים ויזמים חברתיים מגיעים כל הזמן להרצות, לשתף ולהציב לתלמידים אתגר".

מה שנחרט בך מביקור בישיבה התיכונית אמית 'חברותא' בכפר בתיה הוא המפגש עם תלמידים שמאוהבים באמת בבית הספר שלהם, בלי פוזות או משחקים. "הישיבה שלנו לא מתאימה לכולם", הם אומרים בגילוי לב. "מי שלא מוצא את עצמו בעולם החיצוני ובבתי ספר רגילים מוזמן לפה, אבל חשוב שיידע שבלי לקחת אחריות על עצמו אין לו מה לחפש כאן. לילדים שמתאימים לחברותא אפילו השמיים הם לא הגבול".

הקורונה רק חיזקה את הקשר של התלמידים לישיבה. "כשהיינו בשבתות בקפסולות, כולם רצו להיות ביחד והקפסולות הפריעו לנו להיות ביחד", מספר ינאי שרף, תלמיד כיתה י"ב, ומסביר: "בכל הסגר הראשון לא היינו בישיבה, כל אחד היה בבית שלו וזה היה חסר לנו מאוד". "לא היה קל בסגרים, אנחנו רגילים למרחבים בישיבה ולהיות תקוע בבית בלי החברים זה לא זה", מספר גם אליאב עזרא, תלמיד כיתה י"ב.

גם בשביל הצוות הציבו מגפת הקורונה ובעיקר הסגרים אתגר של ממש. "הסגר הראשון היה מכה של ממש, ניסיתי לשמר קשר לפחות בשיחות וטלפונים", משתף גיל טיברג, עובד סוציאלי ב'חברותא'. "הצלחנו להגיע למציאות של למידה אחת ליום או ליומיים למי שרצה, וכשנמאס לתלמידים מהזום קיימנו שיחות ועידה בטלפון וביקורי בית בטלפון כאשר המטרה היא נטו לשמור על קשר". "אני לא בא לתלמיד הביתה כדי להעביר מסר או ללמד נושא", מסביר הרב אמנון ברדוגו, מחנך כיתה י"ב, "אלא לקשקש איתו, להיות איתו. התלמידים הרגישו שהביקורים הם אותנטיים וקיבלו אותנו כמו אברהם אבינו. יותר מכך, היו חבר'ה שנעלבו איך עוד לא הגענו אליהם, תלמידים התקשרו ואמרו: אם הרב כבר נמצא בצפון נשמח מאוד שיקפוץ לבקר..."

הרב אבינעם אלמגור בכניסה לישיבה
צילום: אבישי כהן

לחברותא יש שפה מיוחדת. את הישיבה הגה הרב ד"ר שמעון אדלר בשנת 1996, כשהבין שתלמידים שנופלים בין הכיסאות בישיבה התיכונית עלולים להתדרדר ולמערכת אין מושג איך להתמודד איתם. הישיבה מיישמת את תאוריית האינטליגנציות המרובות של הווארד גארדנר. המטרה לתת לתלמידים שלא מצטיינים באינטליגנציה האנליטית־מתמטית, אשר נחשבת מאוד בעולם החינוך כיום, אפשרות להצטיין באחת מהאינטליגנציות האחרות. אם בבתי ספר רגילים מתמטיקה, מדעים ואנגלית הם לב מערכת הלימודים ומוזיקה, ספורט או בעלי חיים הם בגדר תחביבים, בחברותא זה בדיוק הפוך. המגמות בישיבה הן סיירות, מוזיקה וטבע וחי שמחולק לכלבנות ולרכיבה על סוסים, והן מרכז העשייה והלמידה של התלמיד. אנגלית ומתמטיקה הם החוגים.

הרב אלמגור מחדד את ההיגיון הפנימי מאחורי התפיסה החברותאית: "הכול מתחיל ונגמר בדימוי העצמי של הילד. ילד מתוסכל, שחווה כישלונות חוזרים ונשנים, לעולם לא יוכל לפרוץ. כל העבודה שלנו היא לייצר הצלחות, לאמן את השרירים שהוזנחו אצל התלמיד. הדימוי העצמי הנמוך וחוסר הערכה ישירה או עקיפה מבית הספר, ממקום העבודה או מהאנשים הכי קרובים אליהם בבית הם אבן הנגף של יותר מדי אנשים בעולם".

"כדי לטפח חשיבה מחוץ לקופסה הקצינים באמ"ן עוברים קורס מיוחד בשם 'פיקוד בהשראה', ובמסגרתו הולכים למקומות פורצי דרך בביטחון, בכלכלה, ברפואה ובחינוך. הם מגיעים אלינו מדי שנה ושומעים איך הערכה עצמית יכולה להוריד ולהעלות את האדם. ילדים שמוריהם הכריזו עליהם ככישלון לימודי וברחו מהישיבות שלהם עוברים את המסלול שלנו, מחליפים את הדיסקט ובמקרים רבים יוצאים עם תעודת בגרות ומסיימים תואר באוניברסיטה בלי שום בעיה".

ואולי זה בדיוק להפך. אולי המוסד משמר את הסטיגמה אצל התלמידים שהם חלשים.

"אין פה חלשים. חברותא זו ישיבה תיכונית למצוינים. מצוינים בתחומי החוזק שלהם כמו סיירות, מוזיקה או בעלי חיים. אנשים מתמודדים עם הסטריאוטיפים כל החיים שלהם, ואצלנו מאתרים את נקודת החוזק שלהם ומעצימים אותה. העולם חייב ללמוד שיש יותר מאינטליגנציה אחת. מערכת החינוך קידשה אינטליגנציה אחת, לוגית־מתמטית, ואת מי שלא זורם איתה היא מנסה להחזיר לתלם: זה מתחיל במעבר לכיתה קטנה, באיתור בעיות קשב וריכוז והלעטת הילדים בכדורי ריטלין וקונצרטה. המערכת בונה פתרונות שהם בדיעבד ולא לכתחילה. חברותא מעמידה אלטרנטיבה. העולם לא שייך רק לרואי חשבון ופיזיקאים. יש שבע אינטליגנציות. לרוב העולם יש כישרונות ואנשים לא מודעים אליהם. חשוב כמובן להדגיש שמי שרוצה לעשות בגרות בחברותא עושה, ויחסית לבתי ספר דומים האחוזים מאוד גבוהים, אך מבחינתנו זה רק אמצעי ולא מטרה".

איך הגענו למצב הזה?

"אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ. המערכת היחידה שנותנת את אותו תפריט לכולם היא מערכת החינוך, כולם אצלם בקבוצת שווים. ברגע שמתעורר קושי, למחנכים יש ציפייה שתתיישר עם כולם. תישאר אותו תלמיד עם הכיפה והציציות בחוץ. אבל כשלילד לא טוב, כשהוא מסומן כבעייתי ולא מצליח מבחינה לימודית, זה משפיע על ההתנהגות שלו ומקרין גם על הנראות הדתית שלו. אז מתחיל לשחק הפחד. הפחד משתק ומלחיץ את המחנכים ואת ההורים, וכולם מתחילים ללחוש: 'חייבים להחזיר אותו לתלם'. אבל זה רק מכביד את המעמסה על הילד ופוגע עוד יותר בדימוי שלו. וכשמגיעים לרגע של מבחני קבלה, רוב החברים הולכים לבתי ספר הנחשבים אבל הוא, 'הבעייתי', לא מתקבל. וכשכולם מקבלים תשובות ורק הוא נדחה ההשפלה, הפגיעה והייסורים רק מחמירים את המצב. לאט לאט הילד הופך להיות שורד בתוך בית הספר. הוא מחפש לברוח למקום הכי רחוק מהעולם שנוצר סביבו".

מה תכל'ס אתם מציעים?

"במגמות השונות אתה מגלה את הכוח שלך ואת מה שטמון בך. במגמת מוזיקה למשל יש חדרים מקצועיים, לומדים יותר מ־22 שעות פרונטליות בשבוע, חוץ משיעורים פרטיים ושעות אימון! החדרים פתוחים עד 12 בלילה, התלמידים מנהלים את המקום ולומדים בו סגנונות שונים מג'אז ועד חסידי. יש בישיבה הרכב מוזיקלי מקצועי. תלמידים ניגשים לבגרות של 14 יחידות בתחום ולמבחני רסיטל, לומדים כתיבה יוצרת, פיתוח קול וסאונד ומוציאים ביחד דיסק של שירים מקוריים מדי שנה. אנחנו מעבירים את הילד לעולם של מצליחנים והוא מגיע למקום הכי טוב שלו. פעמיים בשנה התלמידים מופיעים בקונצרטים גדולים ובתחרויות, הם מתנדבים לנגן ולשיר באירועים שונים, בין אם זה הכנסת ספר תורה או בר מצווה לילד שהוריו זקוקים לכך. בוגרים שלנו אפילו הקימו להקת חתונות מצליחה ששמה 'משיב הרוח'".

למה שלא ילמדו להיות חשמלאים או קבלנים, האם זה לא יותר פרקטי לחיים?

"מקצוע לחיים לא מספיק כדי להביא להצלחה. העיקר הוא הבסיס, המסוגלות וההערכה העצמית. הצלחה היא כשתלמיד יידע לנהל את עצמו, להגיע לבחירה מתוך נקודת חוזק, כילד שמח ומשוחרר שלא חי כשורד דווקא בשנים הכי יפות שלו. יש מי שלומדים במוסדות הכי נחשבים אבל הסביבה מקרינה להם עוינות תמידית. זה פוגע באישיות, וכשבונים את היסודות עקום הבניין לא ייצא ישר ואת זה רואים רק בקומות הגבוהות, זה יעבור לאישה ולילדים. אנחנו רואים אנשים שיצאו ממסגרות כאלה ואחרי שהם מסיימים הם מתפרקים מכל הכבלים והולכים למחוזות שלא שיערום אבותינו. אדם ששלם ביסודות ואישיותו נבנתה בצורה נכונה יכול להיות חשמלאי או איש הייטק, זה כבר לא משנה, תלוי ברצונו ובשאיפותיו, אבל האמת היא שהכול פתוח בפניו".

הורים יטענו שאתה קיצוני מדי.

"זו האמת ורק האמת. אין לי כמעט בוגר אחד שלא מצליח. את העבודה שלי אני בוחן בפרמטר אחד: איך תיראה המשפחה של הבוגר שלי. איך הוא יחיה עם אשתו? אחוזי הגירושין בציבור שלנו הולכים וגדלים כי אנשים לא יודעים להקשיב ולהכיל, אצלנו בונים את זה כבר מגיל צעיר".

אני מבקש מהרב אבינועם דוגמה אחת לעשייה חינוכית מקורית שהוכיחה את עצמה בשטח. הוא ממהר לשלוף: "לפני 14 שנה הכנסנו לישיבה מגמת לימוד למדריכי אילוף לכלבי נחייה לעיוורים ולבעלי פוסט־טראומה, נושא מרתק שמתפתח מאוד בישראל. בתחילת הדרך היו אנשים ספקנים. היום בבתי ספר סטנדרטיים מבינים שעבודה עם בעלי חיים מצילה ילדים".

לצד אלו מציין בפניי הרב כי מרבית התקציב הולך דווקא על החיבור של התלמידים אל הקודש. "חברותא זו ישיבה. יש לנו התוועדויות שמחיות את הנשמה של התלמידים. הקמנו מרכז הפצה של ר"מים שכותבים חוברות ייחודיות על חיים בעולם של קודש. אנחנו משקיעים את הכול כדי לחבר את התלמידים אל הקודש, לאתר לכל אחד את האות שלו בתורה. מתוך אהבה ובלי לחץ".

בישיבה יש מסורת מיוחדת. כשלמישהו מהתלמידים מפריע משהו בישיבה הוא פותח "שולחן עגול" ומשתף. "פותחים שולחן עגול על כל נושא שהתלמיד רוצה לשנות, לשתף או להשפיע. בשולחן העגול יושבים כולם ומקבלים בהצבעה החלטות ביחד", משתף אליאב עזרא, תלמיד כיתה י"ב, ומדגים: "לפני כמה שנים, עוד לפני תקופתי, הייתה תופעה של תלמידים שהתחילו ללכת עם עגילים. חלק מהחבר'ה חשבו שזה לא מכבד אותנו ופוגע בישיבה ופתחו שולחן עגול. לבסוף החליטו שלא מתאים שיהיו לחברותאים עגילים, ועד היום אף אחד לא הולך עם עגילים בישיבה".

"הכלי הכי משמעותי להצלחה הוא האמון והקשר בין התלמיד לאנשי הצוות. בבית ובמשפחה ההתמודדות אחרת", מסביר הרב אמנון ברדוגו, "אצלנו בתוך הכיתות אין התעסקות עם משמעת כי יש כבוד הדדי, זה נבנה לאט לאט עם הקשר. הצוות החינוכי גר במקום ומהווה מודל משפחתי ובית שני לתלמידים. בהתחלה אנחנו יושבים ושותים כוס קפה ביחד, ואחר כך לא נעים לתלמיד לעשות שטויות, הרי לפני דקה ישבתי איתו לקפה ועוגה".

התלמידים חותמים על כל מילה. "זו משפחה", אומר ינאי שרף, "רק השבוע ישבנו אצל הרב אבינועם בעשר בלילה, התקשרנו אליו וביקשנו לבוא. כשהגענו היו קפה, טוסטים וחביתות. יש הרבה ראשי ישיבות שהחבר'ה מפחדים לבוא אליהם, בוודאי לשתות קפה. אצלנו יש קשר שעובד על אמון ואהבה".

שרף מציין כי כשלתלמידים יש קשיים עם המשפחה, הם נשארים בישיבה גם בחופש ודואגים להם לכל דבר שנדרש. "כשתלמיד צריך עזרה, קודם כול מזמינים אותו להישאר בישיבה בלי לשאול שאלות. אחר כך הוא יושב על קפה עם הרב שלו ומספר לו מה קרה ולמה היה צריך לישון בישיבה".

איך הגעתם לפה?

ינאי: "אבא שלי סיפר לי על המקום, בן של חבר שלו למד פה, באנו לבדוק והשאר היסטוריה. אני מאוד מחובר לצוות ולתלמידים, גם אם ראש הישיבה לא היה פה בשיחה, הייתי אומר לך אותו דבר בדיוק", הוא מחייך אל הרב אבינועם. "מיד אחרי השיחה אנחנו הולכים לשיעור בקורס למדריכי רכיבה. לא מדובר בתחביב אלא בתעודה רשמית של מכון וינגייט שאוכל להשתמש בה בעתיד, ואני בהחלט רואה את עצמי עוסק בתחום. זה משהו שלא ראיתי בעוד בתי ספר. ואגב, לא כל אחד יכול. היינו רציניים והשקענו כדי שתהיה לנו את האופציה לצאת להכשרה".

אנשים מבחוץ לא מגלגלים עיניים על הדרך המיוחדת שבחרתם?

אבישי קופולוביץ: "אנשים מבחוץ מגלגלים עיניים לא בגללך, אלא בגלל שהם לא מבינים מה קורה כאן. המקום פה לא רק מכין אותך לצבא אלא לחיים".

אליאב עזרא: "הרבה אנשים לא מבינים באמת מה זה חברותא. מי שכן יודע זה בעיקר המשפחה המורחבת שגרה אצלנו ביישוב וחברים. גם אם מגלגלים עיניים אצלנו ביישוב רבבה, כאן הבנתי מי אני. זה מקום שמכבד אותי ויודע מי אני, אני לא מסתכל על אנשים שלא חשובים לי".

בניגוד לישיבות אחרות, בחברותא העבודה היא סביב השעון. "הקב"ה מגלגל אותך. למדתי רכיבה טיפולית אחרי הצבא, חיפשו מדריך בתחום הרכיבה וכך הגעתי. לאט לאט אתה מגלה את הנשמות של הילדים וזה ממלא אותך", מספר גיל טיברג, שעם השנים למד עבודה סוציאלית והפך לאחד מהעו"סים של הישיבה. "אין באמת שעות, כולל לעבוד בחול המועד ובעשר בלילה, אלו החיים".

במגמות כמו סיירות וארץ ישראל לעיתים מדובר בימים שלמים ביחד. "במגמה הזאת אנחנו מפתחים את האינטליגנציה המרחבית. בשביל ילדים שקשה להם לשבת בכיתה שבע או שמונה שעות, בנינו מגמה לסיירות וארץ ישראל. בכל שבוע, כבר ביום ראשון, יוצאים לשטח לסיור, הכול בתנאי שטח מלאים והעיקר - האחריות עליך. אם לא בישלת - לא אכלת. גולת הכותרת היא השיעור הכי ארוך בעולם - מסע לכל אורכו של שביל ישראל שהתלמידים מובילים ומדריכים. חמישים ימים רצופים מאילת לחרמון, אלף קילומטרים, 30 חבר'ה שצועדים בין 20 ל־25 קילומטרים בשטח כל יום. זו יוזמה חינוכית ייחודית בישראל". "המסע", לדבריו, "נותן מזון לנשמה. רק האקלים משנה את מצב הרוח ומעצב חיים. ילד מתנתק מהמיטה ומהטלפון ומתחבר לעצמו. היום בני נוער לא מכירים את השפה הזאת של להכיל, לדבר, להקשיב. החיים במסע הם תחת אמנה חברתית שהתלמידים כותבים עם הצוות וחותמים עליה כחלק מלקיחת האחריות על עצמם. לא בכדי לפי המחקרים והמדידות, הציונים במבחני האקלים החינוכי הבית־ספרי אצלנו ב'חברותא' הם יותר מ־30 אחוזים מעל הממוצע".

"לא דיברנו על הדבר הכי חשוב אצלנו", אומר לי הרב אבינועם כשאנחנו כבר בדרך למכונית, "המוטו של הישיבה. זה המשפט של האדמו"ר מפיאסצנה: 'הדבר הכי חשוב בעולם הוא לעשות טובה למישהו'. מכאן נולדו כל יוזמות החסד שמקיפות את התלמידים מהיום הראשון בישיבה ועד היום האחרון. המסר מאוד ברור: תמיד להיות מהנותנים. זו המתנה הכי גדולה שמקבלים כאן".