עו"ד אפי נווה (מימין) עם פרקליט המדינה היוצא שי ניצן
עו"ד אפי נווה (מימין) עם פרקליט המדינה היוצא שי ניצןצילום: תומר נאוברג, פלאש 90

לאפי נווה הייתה שנה אחת בלבד ליהנות מבחירתו לראשות לשכת עורכי הדין, אך זו הייתה שנה שבה כוכבו דרך. דיל שסגר עם שרת המשפטים דאז, איילת שקד, חולל מהפך של ממש בקודש הקודשים של הרשות השופטת – הוועדה למינוי שופטים. בשיתוף פעולה ראשון מסוגו הם יצרו רוב בוועדה לנציגי הכנסת והממשלה. בדרך הזאת מינו בכל הערכאות 300 שופטים שנבררו בקפידה על ידי שקד וצוותה, ועוד ארבעה שופטים שמרנים מתוך שישה לבית המשפט העליון. נווה הצליח להפוך תפקיד נפוח ואפרורי לעמדת כוח שחורצת גורלות ברמה הלאומית. אבל אז, ביומה הראשון של שנת 2019, שיחת טלפון אחת שהרימה עיתונאית גל"צ הדס שטייף לפרקליט המדינה דאז שי ניצן קברה את הקריירה של נווה – ויחד איתה את הדיל ההיסטורי – קבורת חמור.

השבוע, שנתיים אחרי פתיחת תיק החקירה נגד אפי נווה והשופטת אתי כרייף, הודיע המשנה לפרקליט המדינה מומי למברגר על סגירת התיק מחמת היעדר ראיות ברף הנדרש. מאחר שבמשרד המשפטים הבינו את גודל הפארסה ואת הביקורת שעלולה להתעורר בציבור, ההחלטה על עשרים עמודיה פורסמה לציבור הרחב והודעות ארוכות ומפורטות מטעם פרקליטות המדינה פורסמו ברשתות החברתיות. גם העיתוי – שבוע שבו תשומת הלב הציבורית נתונה למערכת בחירות שמגיעה להכרעה – ייתכן שאינו מקרי. בסופו של דבר, נטל ההסבר על הפרקליטות: כיצד פרשייה שהרעידה את המערכת המשפטית והפוליטית, החריבה חיים מקצועיים ואישיים של כמה אנשים ופגעה עד היסוד בזכויותיהם נגמרת בלא כלום.

תיק שנולד בחטא

נחזור לאחד בינואר 2019. העיתונאית הדס שטייף פונה לניצן, אחרי שפנייה מוקדמת של הפרקליטות הצבאית למשנה שלו רז נזרי נדחתה. שטייף מספרת לניצן שבידיה חומרים העולים לכדי ראיות לעבירות פליליות שבוצעו על ידי ראש לשכת עורכי הדין דאז, אפי נווה. הבעיה, שבשלה דחה נזרי בפעם הראשונה את הפנייה, היא שהחומרים הוצאו ממכשירים סלולריים ששימשו את נווה בעבר ופורמטו. פרודתו של נווה, מטעמיה האישיים, העבירה את המכשירים לשטייף, שנעזרה במומחה פריצה על מנת לשחזר את החומרים. ניצן, שלטענת נווה עוין אותו אחרי שטרפד את מינויו לבית המשפט העליון, החליט לפתוח בחקירה על סמך החומרים הללו. באורח פלא גם שופט השלום אביחי דורון אישר את הבקשה והחקירה יצאה לדרך.

זמן קצר אחר כך פורסמה בכלי התקשורת הפרשייה המסעירה שחולצה ממכשיר הטלפון: נווה ניהל קשר אינטימי עם עורכת דין בשם אתי כרייף, ובמקביל קידם בחריצות את מינויה לשופטת עם נציג הלשכה הנוסף בוועדה למינוי שופטים. בתכתובות נמצא כי כרייף ביקשה ממנו שוב ושוב שיקדם את עניינה, והמאמצים האדירים של נווה צלחו, למרות שהאחרונה לא עברה את מבחני קורס השיפוט כראוי. עם תום החקירה החליטו בפרקליטות על הגשת כתב אישום באשמת קבלת שוחד ומרמה והפרת אמונים נגד נווה, ומתן שוחד ומרמה והפרת אמונים נגד אתי כרייף. כל זה בכפוף לשימוע, שנערך בסוף השנה שעברה.

"מסמך ההחלטה של למברגר על סגירת התיק מעורר יותר מתמיהה", אומר ד"ר רפאל ביטון, מרצה למשפטים במכללה האקדמית ספיר. "הוא לא מציג שום פרט שהתחדש ולא היה ידוע לפני השימוע. הוא גם לא מציג את הטיעונים החדשים שנאמרו על ידי הסנגורים של החשודים ושגרמו לו לשנות את דעתו. אם אתה נותן החלטה כל כך דרמטית, אתה חייב לפרט מה הם הטיעונים החזקים שגרמו לפרקליטות לשנות כיוון בצורה כל כך חריפה".

ואכן, ההסבר של למברגר לפניית הפרסה יכול היה להיאמר כבר ביום הראשון של החקירה. במסמך מסביר המשנה לפרקליט המדינה כי שקלול עוצמת הראיות עם האופן שבו הושגו מביא למסקנה כי הסיכוי שבית המשפט ירשיע את הנאשמים אינו גדול. הגדרת קשר אינטימי כשוחד, טוען למברגר, היא דבר קשה להוכחה, וגם ציור השתדלותו של נווה למען כרייף בוועדה כדבר חריג מעורר קושי, מפני ששתדלנות היא דבר נפוץ מאחורי הקלעים של הוועדה שעל פי חוק דיוניה נתונים תחת חיסיון. בהתחשב בכך שהראיות הושגו באמצעות פריצה פלילית למכשיר טלפון אישי, סביר יותר שהשופטים בתיק יחליטו לזכות את נווה וכרייף, ומשכך אין הצדקה להגיש כתב אישום.

למברגר עצמו היה ער לבעייתיות שבפתיחת תיק חקירה בקול רעש גדול בנושא רגיש מבחינה פוליטית ואישית ולאחר מכן הודעה על סגירתו בלא כלום, ולכן טרח להדגיש כמה פעמים במסמך שעל אף ההחלטה האחרונה, ההוראה לפתוח בחקירה הייתה מוצדקת. "שעה שפנו גלי צה"ל, ובהמשך שטייף עצמה, לרשויות אכיפת החוק, הייתה הצדקה מלאה, ואף חובה, לקבל את החומרים משטייף ולפתוח בחקירה. רשויות אכיפת החוק היו חוטאות לתפקידן ולאינטרס הציבורי אם היו מותירות חשדות אלה ללא חקירה ובירור", כתב.

לעומת למברגר, שטוען כי התעלמות מהחשדות היא פגיעה באינטרס הציבורי, ד"ר ביטון רואה דווקא בפתיחה בחקירה ובסגירה שלה לאחר שנתיים פגיעה חמורה הרבה יותר באותו אינטרס ובאמון הציבור במערכת. "העובדה שהתיק הזה נולד בנסיבות של חטא וגם נסגר בנסיבות מעוררות תמיהה לא מעוררת רגיעה בקרב האזרחים, ששואלים את עצמם אם מערכת התביעה מתנהלת בדרך הוגנת ועניינית", הוא אומר. "חייהם של אנשים נרמסו, האינטימיות הכי אישית נשפכה בכותרות העיתונים, ובה בעת חושפי המידע חסו תחת חסינות מהעמדה לדין שהפרקליטות סיפקה להם – וכל זה בשביל תיק שנסגר כלעומת שנפתח. עצם פתיחת התיק נעשתה בחטא, והסיום משאיר טעם רע מאוד".

מסלול עוקף דיני ראיות

הניתוח של ביטון ושל רבים אחרים, שלא משתכנעים מהנימוקים שסיפק למברגר לפניית הפרסה, שולח את המחשבה לתור אחר סיבות אחרות לסגירת התיק. למען האמת, אין צורך בדמיון מפותח מדי. השמועות אומנם החלו לפני כן, אבל באוקטובר של השנה שעברה הועבר רמז די עבה. במסגרת מהדורת החדשות של חדשות 12 הטיל עמית סגל פצצה שהפכה לקאלט: הקלטת שיחה שבה היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט שופך בפני אפי נווה את חרונו על פרקליט המדינה ניצן וטוען כי הוא "מחזיק אותו בגרון". כמובן שמקור ההקלטה לא נחשף בפירוש, אבל הרמז הובן היטב בצלאח א־דין.

"כשרואים גרסה מאוד אגרסיבית כלפי נווה, ואז אחרי פרסום ההקלטה גישה מקלה כלפיו, אי אפשר שלא לקשור בין הדברים", אומר ד"ר ביטון. "אי אפשר שלא לתהות שמא המערכת הורתעה מהקלטות נוספות שנווה מחזיק בידו. אין לי אינפורמציה, אבל זו תזה שתישאר מרחפת באוויר. אם תחבר את זה לתיק רות דוד, שגם שם ריחפה התחושה שכמי שבאה מעומק המערכת ויש לה את הכלים להביך אותה היא זכתה לטיפול מקל, אתה מקבל קו מדאיג ועננה שלא מתפזרת".

אל התזה הזאת מצטרפת הפעילות המשותפת של נווה עם שקד. גם כאן, כטבעה של מערכת שמתנהלת בחדרי חדרים, קשה יהיה לעמוד על ראיה מובהקת לכך שצמרת הפרקליטות קשרה קשר כדי לעצור את מינוי השופטים השמרניים בסיוע נווה, אך טענות מן הסוג הזה כבר נשמעות בשיח הציבורי. "התחושה היא שיכול להיות שחייו היו יותר קלים לו היה נוהג בקו מינוי שופטים אחר. העובדה שאדם שהיה לעומתי למערכת זכה לטיפול מחמיר ממנה – היא עובדה", אומר ביטון.

פרט לגורלו של נווה עצמו ולניסיונות הטרפוד של משרד המשפטים, סגירת תיק החקירה של פרשת "מין תמורת מינוי" היא תקדים מסוכן ואור ירוק למשטרה לפלוש לטלפונים של נבחרי ציבור בלי חשדות מוקדמים. "למברגר יוצר כאן מסלול עוקף דיני ראיות, שהוא ניצחון לכל המעורבים חוץ משלטון החוק והנאשמים־קורבנות", טוען ביטון. "המשטרה הרי משתוקקת לשים יד על הטלפונים של כל אישי הציבור, וכאן היא קיבלה מסלול נוח: קריצה לעיתונאי שישיג את החומרים, יסנן דברים חשודים ויעביר למשטרה, ובתמורה יקבל חסינות מהעמדה לדין. ולעניין החשדות אין מה לדאוג – תמיד יוכלו לנפח אותם באופן שיצדיק כביכול את המהלך".