ניצחון השמרנות על הליברליות

תוצאות הבחירות משקפות מגמה חדשה לפיה החברה היהודית והערבית מעדיפות לראות בכנסת יותר אנשי עשייה שמרנים שדוגלים בערכי המשפחה ושמירת המסורת ופחות את הדוגלים בליברליזם. דעה

איתן זליגר , י"ב בניסן תשפ"א

ניצחון השמרנות על הליברליות-ערוץ 7
איתן זליגר
צילום: ערוץ 20

המאבק הגדול בתוך הליכוד החל למחרת הבחירות באולפני חדשות 12 באופן רשמי - בדיוק שעה אחרי שהוברר סופית שרע"מ עברה את אחוז החסימה. העימות בין חבר הכנסת צחי הנגבי ובין עמיתו לסיעה שלמה קרעי היה הסנונית הראשונה המבשרת מאבק איתנים שצפוי בגוש הימין בימים ובשבועות הקרובים. אנשי הימין עומדים בפני החלטה ערכית קשה: אחרי שאופציית ממשלת ימין "מלא מלא" ירדה מהפרק (נכון לזמן כתיבת שורות אלה) עליהם לבחור אם לקחת חלק בממשלת ימין מצומצמת בתמיכה מבחוץ של רע"מ ומנסור עבאס, או להסתכן בהקמת ממשלת שינוי בעל כורחם או בסבב בחירות חמישי בתוך כמה חודשים.

בכל מקרה, אפשר לומר כבר די בוודאות כי זוהי האפשרות היחידה של נתניהו בשלב זה. עריקים ממפלגתו של סער יימצאו אולי רק אחרי השבעת הממשלה. כעת, אף אחד בתקווה חדשה לא יסתכן ויפר את מילתו. אחרי אחד הכישלונות המהדהדים ביותר של השנים האחרונות בפוליטיקה הישראלית נראה כי החלטה כזאת בשלב הזה תהיה מכת מוות ודאית למפלגה.

ההתרסקות הגדולה של סער, יחד עם שותפו להסכם העודפים נפתלי בנט, מוכיחה באופן הברור ביותר כי אי אפשר לאתגר את מנהיגותו של בנימין נתניהו מימין. הכישלון הכפול של שני הטוענים לכתר, יחד עם ההצלחה של ש"ס והציונות הדתית, מביאים למסקנה אחת: כל עוד נתניהו בזירה אין מקום למתמודד ימני מולו.

המספרים המרשימים של ש"ס ושל הציונות הדתית מסמנים מגמה נוספת שעולה מהתוצאות: ניצחון השמרנות על הליברליות. זה אולי ברור לכל מי שבקיאים ברזי המגזר הדתי־חרדי, אך לא מדובר רק במגרש שלנו. ההתרסקות של חד"ש הליברלית והזינוק של רע"מ האסלאמית הדתית והשמרנית הם לא פחות ממהפכה אמיתית שהובילו מצביעי החברה הערבית ביום שלישי השבוע. החברה היהודית והערבית החליטה הפעם שהיא רוצה לראות בכנסת ישראל יותר חברי כנסת ואנשי עשייה שמרנים שדוגלים בערכי המשפחה ושמירת המסורת ופחות את אלו שדוגלים בליברליזם ובפתיחות מערבית. יהיה בהחלט שווה לעקוב אחר שיתוף הפעולה משני הצדדים בלא מעט נושאים התואמים את השקפת עולמן של המפלגות משני צידי המתרס הפוליטי.

ואי אפשר בלי מילה על בני גנץ. רבים ינסו לנתח את ההצלחה (כן, למרות הכול זו הצלחה אדירה) של כחול לבן במונחים של חמלת הציבור וחיבוק לאיש שניסה באמת לעשות פה תיקון אמיתי. אך יש עוד נקודה שנבלעה בתוך שלל הקמפיינים האישיים שהיו פה בשבועות האחרונים. אומנם כנראה רבים החליטו לבחור על פי ראש או ראשת המפלגה המתמודדת, אבל לגנץ לא מעט אנשים מהציבור נתנו את קולם דווקא בזכות הרשימה שהציג. ביחס לרשימות אחרות, גנץ הציג רשימה מגוונת ואיכותית של אנשי עשייה המייצגים מגזרים שונים בציבוריות הישראלית וההצבעה לגנץ הייתה, ללא ספק, גם הבעת אמון בנבחרת שהציב מאחוריו.

לסיום, כמה מילים על מוסר כפול. השיח בכל האולפנים בליל הבחירות זעק על השת"פ העתידי של נתניהו עם איתמר בן־גביר ואבי מעוז. שת"פ שעורר חלחלה בקרב לא מעט מהפרשנים והפוליטיקאים, שהסבירו לעם ישראל את חוסר המוסריות בצעד כזה. אלא שאותם פרשנים ופוליטיקאים הם גם אלו שמסבירים לנו איך גוש השינוי יכול להרכיב ממשלה ולהמליך מעליו ראש מפלגה ימנית עם כשבעה מנדטים. ברור לכל בר דעת כי איש ציבור שהצליח לזכות באמון ציבורי כל כך נמוך לא יכול להנהיג את מדינת ישראל, זה גם מה שנפתלי בנט ואנשי מפלגתו הסבירו לנו בכל מערכת הבחירות. אז אם בענייני מוסר עסקינן, לפחות שנהיה קצת יותר הגונים ומאוזנים.

הכותב הוא יועץ אסטרטגי, מבעלי משרד זליגר־שומרון תקשורת