אשת חבר

בדומה לנשות התנאים שאת דמותן היא מתארת בספרה החדש גם הרבנית ברוריה בן שחר סייעה לבעלה הרב יצחק בן שחר לגדול בלימוד התורה

חגית רוזנבאום , י"ב בניסן תשפ"א

אשת חבר-ערוץ 7
הרב יצחק והרבנית ברוריה בן שחר
צילום: באדיבות המשפחה

כשקראה לפני שנים בספר 'כה עשו חכמינו' את הסיפור על אמו של רבי אושעיה רבה, לא דמיינה לעצמה הרבנית ברוריה בן שחר שיום יבוא והיא תחוש הזדהות עמוקה דווקא עם אותה דמות נשית עלומה יחסית, שמוזכרת פעם אחת בלבד בין דפי התלמוד.

אמו של רבי אושעיה, שכבר בצעירותו התגלה כתלמיד חכם שנועד לגדולות, אִפשרה לבעלה לשבת בבית המדרש שנים ארוכות בלי לראות את הבית כלל. היא לקחה על עצמה את כל המטלות בעוד הוא מתגדל בתורה, עד כדי כך שכשפגש את בנו בבית המדרש והתבררה חריפותו בתורה, אביו לא הכיר אותו כלל. רק כשחזר הביתה וראה שם את העילוי הצעיר, גילתה לו אשתו שזהו למעשה בנו שלו. את הסיפור הזה היא מביאה ומנתחת בספרה החדש על נשות חז"ל 'שלי ושלכם שלה הוא' (הוצאת ספריית בית אל), ומציירת בסופו את דמותה מלאת הסיפוק של האם, שהצליחה לאפשר לבעלה לגדול בתורה ויחד עם זאת לחנך את הילד לבדה, כך שגם הוא צומח להיות אחד מגדולי התנאים.

המקרה בסיפור נראה אולי קיצוני מעט, אבל מקומה של האישה בו עורר אצל הרבנית בן שחר הזדהות עמוקה עם סיפור חייה שלה, כמי שנשואה לראש ישיבה – הרב יצחק בן שחר, ראש הישיבה הגבוהה בקדומים - והעמידה דור של עשרה ילדים שממשיכים בלימוד התורה והרבצתה.

"לאחרונה דיברתי על כך עם הילדים בערב שעשינו לרגל הוצאת הספר החדש. גם אצלי רוב הזמן בעלי כמעט לא היה בבית, הוא למד ולימד בישיבה. לא תמיד ידעתי אם זה טוב או לא, אולי זה יהיה חסר לילדים, אולי צריך יותר את הנוכחות שלו. אבל היום, כשאני רואה שהילדים ברוך ה' ממשיכים בדרך התורה, אני מתבוננת על כולם מהצד ומלאה בסיפוק".

קטן אבל גדולה

לא קל היה לרבנית בן שחר להיעתר לריאיון. היא לא עומדת על במות ציבוריות ורוב השנים עסוקה בעיקר בבית ובגידול המשפחה. רק לאחר שנטען באוזניה כי ריאיון שכזה, שבו תדבר מניסיונה האישי על ערכי התורה והמשפחה שבכוחה של האישה לקדם, יכול לגרום לקידוש השם, נענתה. "אני נותנת כבר שנים שיחות על נושא משפחה ברוכת ילדים, ואני רואה שנשים צריכות את העידוד בעניין הזה. להקים משפחה גדולה בעידן של היום זה דבר קשה. גם כי זה לא באופנה, וגם פיזית וטכנית זה מאתגר", היא מקפידה לא לומר את המושג "קשה" ביחס למשפחה.

"פעם למשל באה אליי אישה אחרי הרצאה עם תינוק בידה, ואמרה שהתינוק הזה הוא בזכות שיחה ששמעה ממני. צריך להראות את הברכה והייעוד שבדבר הזה. אני לא מדברת על זה ממקום של 'בואו, תראו אותי, כמה הצלחתי'. בכלל לא. עשיתי הרבה טעויות, בוודאי שטעיתי. כל מה שיש לי זה ברכת ה' וסייעתא דשמיא. ובכל זאת, אם הדוגמה שלנו תעודד עוד משפחה לראות את הטוב שבזה, או להקל על משפחה שבחרה בזה, אז לשם כך אני מוכנה להתראיין".

למען האמת ראיונות, כתבים ומצלמות לא זרים לה, אבל מעברה הרחוק יותר. היא בת למשפחת קטן, משפחה שמונה עד היום אחד עשר אחים ואחיות ובשנות החמישים הייתה תופעת טבע נדירה בנוף הישראלי. עובדת היותם משפחה משכילה, לא חרדית בהגדרה, שאף על פי כן מונה מספר ילדים גדול כל כך, משכה אל בית משפחת קטן הירושלמית לא מעט כלי תקשורת באותה תקופה. ההורים, ד"ר משה ושולמית קטן, נענו ברצון לבקשות לתעד ולשדר את התא המשפחתי הייחודי שלהם לכלל הציבור הישראלי, שכן הם ראו בכך שליחות ומסר שחשוב היה להם להעביר.

כדי להבין את דמותה ואורח חייה של הרבנית בן שחר צריך לצלול אל אותו בית צנוע ושמח, כהגדרתה, שבו גדלה יחד עם עשרה אחים ואחיות, אשר השפיע עמוקות על הבחירות שעשתה לאורך יותר משבעים שנותיה. היא מספרת באהבה ובהערכה גדולה על ההורים, שעברו את השואה כפליטים בשווייץ ועלו לישראל שנה לאחר קום המדינה מתוך מניעים ציוניים טהורים. צרפת, שבה התגוררו אז, הייתה ארץ שבה יכלו להתפתח כלכלית ומקצועית, אבל הם בחרו לעזוב הכול ועם חמישה ילדים קטנטנים, שהקטנה בהם היא ברוריה התינוקת, להתחיל מחדש בארץ הקודש, על אף שנאמר להם שייתכן שאפילו לא יהיה להם מקום להניח עליו את הראש בלילה. האב משה לא נרתע גם מכך, ובין החבילות לקראת העלייה לארץ ארז גם אוהל שבו יוכלו ללון במידת הצורך.

ההורים התאקלמו היטב בארץ וקבעו את משכנם בשכונת סנהדריה הירושלמית. הרבנית מספרת על בית מאוד אידיאליסטי – קביעת עיתים לתורה ועידוד לימוד התורה, פעילות ציבורית וסיוע לנזקקים ולעולים חדשים, ואב שבין שלל פעילויותיו האקדמיות והתורניות הקים את עמותת זהב"י למען זכויות המשפחות ברוכות הילדים. הבית הצטיין מאוד בפשטות חומרית, ומאידך – בשמחה ובאופטימיות שהקרינו לתוכו ההורים. "תמיד היה שמח בבית, הרבה אורחים וחברות. ההורים לימדו אותנו לראות את הטוב בכל דבר. להורים שלי הייתה גם זוגיות נהדרת, עם המון פרגון וכבוד הדדי". ברוריה הצעירה ראתה אצל הוריה את מבנה היחסים שאותו אימצה אל חייה מאוחר יותר, שבו האם נוטלת על עצמה את ניהול הבית וגידול הילדים ומאפשרת לאב להתפתח בלימוד, בכתיבה ובעשייה, מתוך בחירה ופרגון אמיתי.

היא עצמה סיימה את הלימודים במוסדות חורב, ואחרי השירות הלאומי הגיעה לתחנה מעצבת בחייה: לימודים במכללה ירושלים. "בבית קיבלתי את אהבת לימוד התורה, אבל במכללה זו הייתה קומה חדשה: מפגש עם תלמידי חכמים עצומים, אנשים בעלי שיעור קומה. פתאום פתחנו את כל ספרי הקודש בעצמנו. הרב קופרמן, ראש המכללה, מאוד הכניס בנו את אהבת התורה והרצון להינשא לבן תורה. קיבלתי משם הרבה מאוד".

היא אומנם למדה לתואר אקדמי וקיבלה תעודת הוראה, אבל מלכתחילה לא ראתה בהתפתחות המקצועית יעד. הבחירה להינשא לבן תורה ולהשקיע את חייה בהקמת משפחה ברוכה הייתה בחירה ידועה מראש, ולכן שאלות על תחושות של החמצה ואי מימוש עצמי כמעט לא מובנות לה. "פעם שאלו מישהו – יש לכם כל כך הרבה ילדים, מתי אתם חיים? התשובה היא שאלה החיים עצמם. גם לגבי שאלות על מימוש עצמי של האישה – זה המימוש העצמי. לדעת שמגדלים משפחה. נכון שצריך בשביל זה הרבה השתדלות ולימוד וסייעתא דשמיא, ויש הרבה ניסיונות, אבל זה המימוש הכי גדול".

מנין הגיע הרצון להקים משפחה ברוכת ילדים בשלב כל כך מוקדם?

"זה מהבית. ההורים מאוד עודדו אותנו לזה. וגם אנחנו הילדים היינו מאוד שמחים בבית שהיה לנו, בריבוי האחים והאחיות. אהבנו את זה ורצינו להקים גם משפחות כאלה. עד היום כולנו מאוד קשורים זה לזה ואוהבים להיפגש. גם בהמשך ההורים הביעו שמחה על כל נכד וילד שנוסף למשפחה. אמא שלי נפטרה בגיל 90 לפני תשע שנים, וזכתה ליותר מ־80 נכדים ויותר מ־250 נינים. היא הכירה כל אחד ואחד בשמו ובאופן אישי. אם אתה אוהב ורוצה משפחה גדולה – אתה משקיע בזה". חלק מאחיה ואחיותיה של הרבנית התפתחו גם הם להיות דמויות מוכרות בתחום התורני והמקצועי. האח הגדול הוא פרופ' רפי קטן, אונקולוג בעל שם בתחומו. אחות אחרת היא הרופאה ד"ר בת שבע הרשקוביץ, אח נוסף הוא הרב יואל קטן מישיבת שעלבים, אחות נוספת היא הרבנית אחינעם ברקו, וכן מרים סמואל, מחברת סדרת הספרים על נשים נסתרות בתנ"ך.

"כמו לנהל בית ספר"

היא נישאה בגיל 21 לרב יצחק בן שחר, שאז היה תלמיד בישיבת מרכז הרב. לאחר מגורים בירושלים, במבשרת ובישיבת שעלבים, הם נקראו למשימה שבה הם ממשיכים עד היום: לפני 43 שנה עלו ליישוב הצעיר מאוד קדומים, שם נקרא הרב בן שחר לעמוד בראש הישיבה הגבוהה שהוקמה במקום. לבני הזוג היו אז שישה ילדים, שהגדולה בהם בת שבע. "לא היה קל בהתחלה", משתפת הרבנית, "יישוב חדש, אין שבילים, צריך לעלות ברגל כדי להגיע למכולת. אבל שמחנו, ידענו שזו שליחות".

באותן שנים היא צללה אל תוך גידול הילדים וניהול הבית, כשמדי פעם עבדה בהיקפים קטנים מאוד בהוראה ולימודי קודש. "כשנולדה הבת השנייה הפסקתי את העבודה הקבועה ובמשך השנים עבדתי רק מעט. נתתי שיעורים פה ושם ולמדתי בעצמי כל הזמן". כך, עד גיל 37, גידלה את שבע הבנות ושלושת הבנים שנולדו לה בזה אחר זה.

תוכלי לשתף בעצות מניסיונך, איך מנהלים ומגדלים משפחה ברוכת ילדים?

ראשית, היא מדגישה כי מדובר באתגר לא פשוט, "זה כמו לנהל בית ספר. יש הרבה ילדים בגילים שונים. זו משימה גדולה וחשובה אבל לא תמיד קלה". העצה הראשונה שהיא מעניקה היא תפילות. "המון תפילות, אפילו סתם בלב. ולדעת שהכול מהקב"ה, זה שהם נולדים, שהחינוך שלהם יצליח, שהם יתחתנו, שיהיו להם ילדים. וכמובן במקביל להודות על מה שיש".

במישור היומיומי היא ממליצה לעבוד על החשיבה והמודעות הפנימית: "הטיפול בילדים מורכב מאוסף של משימות שנראות טכניות, קטנות ומתישות. האתגר הוא לדעת את הגודל של הדברים הקטנים הללו, לאהוב ולהעריך את מה שעושים. את תהליך הגידול, את המתיקות של הילדים בגיל הזה. ויחד עם זה לזכור שהמטרה של הכול היא הקמת משפחות טובות לעם ישראל. בסוף הילד הזה, שעכשיו רב עם כולם או עושה בעיות בבית הספר, יקים משפחה טובה לעם ישראל. כשאני רואה היום את התמונה של כל השבט שלנו, וכל ילד בעצמו הוא כבר שבט, אני לא זוכרת בכלל את כל העבודה הקשה שהייתה. צריך לדעת שאנחנו עושים את הדבר הכי חשוב בחיים, שאלה החיים עצמם".

היא מציעה לחוות את הרגעים היפים והנעימים גם בשנים התובעניות של טיפול בקטנים, "ולא להגיד ליד הילדים 'קשה לי'. הילדים לא צריכים לשמוע שקשה לך ואין לך כוח. צריך להגיד כמה טוב לנו יחד, לא משעמם לנו, נחמד ושמח. בסוף הילדים לא זוכרים אם היה אבק בבית או לא אלא את החיוך של אמא. צריך לעבוד על זה".

עוד ברשימת העצות לאימהות: למצוא את המיוחד בכל ילד ולהעצים אותו, לקחת עזרה כשאפשר, לשתף את הילדים במטלות ולעשות הרבה דברים נחמדים בבית: "במשפחה כזאת יש ימי הולדת כל שני וחמישי. גם כל סיום מסכת של ילד וכן הלאה. לחגוג הרבה יחד. בסוף, אחים ואחיות זו המתנה הכי גדולה שאפשר לתת לילד".

לדעתך כל אישה מסוגלת להקים משפחה גדולה?

"כל אישה שמאוד רוצה ומאמינה בזה ומוכנה לראות בכך ערך עליון בסדרי העדיפויות שלה – יכולה. הרבה נשים אומרות: אני לא מסוגלת לגדל הרבה ילדים, אבל אם יגידו לה 'תקבלי קידום בעבודה, אבל זה ידרוש ממך כך וכך' היא פתאום תהיה מסוגלת. למה את זה כן אפשר? נכון שאין פה כבוד וכסף, אבל מי שמאמינה בחשיבות של משפחה גדולה ושכל ילד הוא עולם ומלואו, ומוכנה להשקיע - יכולה לעשות את זה. צריך כמובן הרבה עידוד לכך מהבעל, מהמשפחה ומהסביבה, וגם מהתקשורת שהיום לא מספיק מפרגנת לזה. מנהלת פרויקטים זו אישה שמעריכים, אבל גם אמא ברוכת ילדים היא מנהלת פרויקט. הרבנית רחל נריה אמרה פעם שאמא היא אדריכלית, היא בונה בתים בעם ישראל".

האם לנשים היום קשה יותר לגדל משפחה מאשר בעבר?

"מבחינה טכנולוגית יותר קל, יש מייבש כביסה, חיתולים חד־פעמיים ועוד. מאידך יותר קשה. רמת החיים עלתה, הדרישות המקצועיות מהאישה במקום העבודה עולות. נשים צריכות לצאת לעבודה כדי לממן את רמת החיים, והעבודה גם דורשת מהן הרבה. לא שליש משרה כמו שהיה פעם. היום דורשים תארים, הישגים, השתלמויות, לאימהות יותר קשה. האידיאל היה צריך להיות כמו שהיה לאמא שלי וגם לי: אחרי עשרים שנה בבית עם הילדים יצאנו לעבוד. לצערי החברה שלנו כיום לא בנויה לזה". היא מאשרת שיש נשים שמסוגלות לכך, עם תמיכה רבה מהבעל ומהסביבה, כמו בתה הגדולה – אם ל־13 שמנהלת את בית הספר 'צופיה' בירושלים. "אם מחליטים על כך יחד, זה אפשרי. אבל זה לא קל".

משפחת בן שחר מעדיפה לא לחשוף את הפרטים והמספרים של כל ילד וילד, אבל הרבנית יכולה לספר שחלק מילדיה כבר עברו אותה, ולחלקם יש 12 או 13 ילדים, מה שמלמד לשמחתה שהמסרים של הבית עברו הלאה. "זכינו ברוך ה' שכולם הולכים בדרך התורה והמצוות, עוסקים בחינוך, הרבצת תורה, מנהיגות קהילה ועוד. ברוך ה' לכולם יש משפחות גדולות. חצי מהם כבר חיתנו ילדים בעצמם. כל אחד מהם גורם לנו הרבה נחת, ויחד עם זה אני ממשיכה להתפלל על כל אחד, שגם הדורות הבאים ימשיכו כך". כל הילדים מתגוררים במקומות שיש בהם שליחות כלשהי, הן בחזית ההתיישבות, הן בחזית של הרבצת תורה או קירוב רחוקים ליהדות ועוד. "נכון שלא היה קל, ולא ישנים בלילה הרבה שנים, אבל לראות היום את כולם, כולל הנינים, זה אושר אמיתי. הכי גדול שיש. אין אושר גדול מזה".

"לא מתיימרות להיות בראש הסולם, אבל צריכות לשאוף"

השליחות שמילאה במקביל הייתה תמיכה בבעל תלמיד חכם. "פעם התלבטתי מה עדיף, אישה שרוצה שבעלה ילמד והוא לא לומד, או שקצת קשה לה אבל בעלה לומד. אני מעדיפה להיות בצד השני. זכיתי בבעל שלומד הרבה ואוהב ללמוד וללמד". הרב והרבנית מעורבים גם בחיי היישוב, ובפרט בקהילת הישיבה בקדומים על אברכיה ובוגריה, בשיעורים, בייעוץ ובליווי. אחד הבוגרים הבולטים שקשור עד היום לרב בן שחר ואף מתגורר בשכנות אליו הוא יו"ר מפלגת הציונות הדתית, בצלאל סמוטריץ'. הנוכחות של בעלה בבית הייתה מועטה, אבל למרות חששותיה התברר לה שהוא משפיע מאוד על הילדים בזמנים שבהם הגיע. היא עצמה לא נזקקה להרבה עזרה בבית והצליחה למלא את המטלות לבדה ובהמשך בעזרת בנותיה הגדולות. "בעלי ידע לעזור בבית הוריו, אבל אני לא רציתי שיעזור. רציתי לאפשר לו ללמוד, כמו שראיתי אצל הוריי".

בגיל 37, כשהילדים גדלו מעט, חזרה הרבנית למעגל העבודה באופן מלא ונענתה לבקשה לכהן כמחנכת וכרכזת לימודי מחשבת ישראל באולפנת להב"ה בקדומים. העשייה החינוכית נמשכה כ־25 שנים, והיא הייתה רוויית סיפוק מהקשר ומהעבודה עם התלמידות, שחלקן שמרו על קשר ארוך טווח. ועדיין, היא מקפידה לציין כי המשפחה תמיד הייתה המרכז ועיקר המשמעות בחייה. הקשר שלה ללימוד התורה החל כאמור עוד מהבית, מההורים שסיפרו הרבה אגדות חז"ל ליד שולחן השבת ובכלל, ולאחר מכן דברי תורתו של בעלה הרב בביתה הפרטי. היא עצמה המשיכה ללמוד תורה גם בשנות גידול הילדים ("הראש ממשיך לעבוד ולחשוב כל הזמן", היא מסבירה), ועם החזרה למעגל העבודה החלה ללמד במכללות ובמדרשות שיעורים בתנ"ך וגם קורס ייחודי שפיתחה והפך לגולת הכותרת של שיעוריה – נשות תנאים ואמוראים.

ההתעניינות בנשות החכמים נולדה לא רק מאגדות חז"ל שאותן שמעה מגיל צעיר, אלא גם מהשם שהעניקו לה הוריה, ברוריה־רחל, המשלב שמות של שתי נשות התנאים המפורסמות ביותר בתלמוד. הקורס על נשות חז"ל בהוראתה יצא לדרך לפני 40 שנה במכללת אורות, והמשיך במכללה ירושלים ובמדרשות לבנות. עם השנים נוספו לקורס עוד ועוד דמויות נשיות מהתלמוד שאותן חקרה ולמדה הרבנית בן שחר. הקורס זכה להתעניינות גבוהה בקרב נשים ובנות, ולא פעם היא נשאלה מתי תכתוב את החומר ותוציא אותו כספר. "דחיתי את זה כל הזמן. הייתי עסוקה עם הבית ועם העבודה ולא הרגשתי שאני מוכשרת לזה. כשיצאתי לפנסיה התחלתי לכתוב לאט לאט".

הספר, שמוגש בעיצוב נעים לעין, מגולל את דמויותיהן של יותר מ־60 (!) נשים המוזכרות בתלמוד ובמדרשים, רובן נשות תנאים ואמוראים, חלקן בנותיהם וחלקן אימהותיהם. הרבנית בן שחר מציגה את המקורות שבהם מוזכרת הדמות, ומנתחת אותה באמצעות פרשנים ומקורות מקבילים ומשלימים. כל פרק חותר ללימוד ערכי מאותה דמות: מידות טובות, מעשי חסד, השקפה נכונה, זוגיות ושלום בית, חינוך ילדים ואהבת תורה.

מה המסר העיקרי שביקשת להעביר בספר?

את הרעיון הראשון שהיא מגדירה כמסר היא מתמצתת במימרה "גדול שימושה של תורה יותר מלימודה", כשהכוונה לנשים שהיו לצידם של גדולי התורה. "אנחנו מכירים את התנאים שהם כמלאכים, אבל מי הייתה האישה שלידם? הנשים כמעט לא מוזכרות בתלמוד לא כי הן לא חשובות אלא כי הן לא רלוונטיות לספר שעניינו דיון הלכתי וקביעת החוקים. אבל מדי פעם חכם מביא דוגמה ממשהו שאשתו אמרה וכדומה. לצערנו, מכיוון שהן לא מוזכרות חושבים שהן לא שוות, אבל זה לא נכון. אדם כמו הלל הזקן, כנראה שאשתו הייתה גם אשת מעלה. במקרה שלה יש רק סיפור אחד קטן שמזכיר אותה, אבל מהמעט הזה אנחנו לומדים כמה היא גדולה. לומדים על הגדלות והמידות הטובות שלה. וכך גם לגבי הדמויות האחרות". הסיפור אודות אשתו של הלל הזקן מגלה לדבריה את מערכת היחסים העמוקה שהייתה להם ואת מידת החסד והאמון ההדדי שהיו ביניהם.

הספר מבקש להעביר מסר לא רק באשר לגדלותן של נשות החכמים, אלא גם ביחס לחכמים עצמם. "היום נוטים לומר שהכול שפיט, ואז טוענים נגד רבי עקיבא שעזב את אשתו לכל כך הרבה שנים. רבי עקיבא לא היה איתנו בבני עקיבא", היא מחייכת, "אנחנו לא שופטים אותם, הם גדולי עולם. לצערי אני רואה מקומות שבהם יש יחס לא כל כך מכבד כלפיהם, צריך להיזהר".

את מרגישה שהמסר רלוונטי גם לנשים כיום? הרי המנטליות והנורמות החברתיות היום רחוקות מאוד מעולמן של נשות התנאים.

"אני חושבת שזה רלוונטי. המציאות היום אומנם שונה בהרבה בחינות, אבל הדברים העיקריים – התורה, האמונה, היחס למשפחה, הזוגיות, גידול הילדים – זה נשאר עד היום. עם ישראל לא צריך להיגרר אחרי התפיסות שיש היום, יש לו ערכי נצח. נכון שלא כל אחת היא רחל ולא כל אחד רבי עקיבא, אבל העקרונות והיסודות קיימים, במיוחד כיום שמוסד המשפחה עובר כל כך הרבה טלטלות".

אבל מדובר בנשים במעלה רוחנית גבוהה מאוד. אישה כיום יכולה להגיע למדרגה של רחל או ברוריה?

"אנחנו לא מתיימרות להיות בראש הסולם, אבל אנחנו צריכות לשאוף. כל אחת והמסירות שלה, לפי העניין שלה. יכולה להיות אישה שמקריבה כדי שבעלה ילמד דף יומי בערב או בבוקר כשהיא בלחץ עם הילדים. כל אחת בפרופורציה שלה במעלה הסולם. אנחנו במקום שלנו ושואפות אל הנשים הללו בראש הסולם. לא צריך להתייאש ולהגיד לא נהיה כמותן, אלא לעודד את הבעל ללימוד תורה ולאהבת תורה לפי המקום שלנו".

הרבנית מוסיפה כי כואב לה לגלות שמעמדם של לומדי התורה בציבור הדתי־לאומי אינו נמצא בראש סולם ההעדפות וההערכה הציבורית. "מי שמשרתים בצבא קבע עושים זאת במסירות גדולה, הבעל מגיע אחת לשבועיים הביתה וגם אז מוקפץ. הנשים הללו זוכות להערכה רבה. לומדי התורה ונשותיהם לא מוערכים על ההקרבה והמסירות שלהם. זה לא פחות חשוב מתפקיד בכיר בצבא. בחברה שלנו צריך לעודד יותר את הצורך בלומדי תורה ומרביצי תורה".

מה דעתך על בתי המדרש הנשיים שפורחים בעידן הנוכחי?

"זו זכות עצומה לדור שלנו, אשרינו שנשים יכולות גם להיות אימהות וגם ללמוד תורה ולשמוע שיעורים. אבל צריך לשים לב להישאר נאמנים לאמונת חכמים וכבוד לפוסקים ולא לצאת מגדרי ההלכה בכהוא זה. טוב גם שנשים תלמדנה נשים, אבל צריך דמויות של תלמידי חכמים שילוו וייעצו. הם יודעים יותר תורה". בנוסף לכך, לדבריה, הבת צריכה לדעת שזה לא התפקיד העיקרי שלה. "יש שנים שהיא יכולה לעסוק בזה יותר ויש תקופות שאין זמן לפתוח פרשת שבוע, וזה בסדר גמור". היא מספרת על תלמידות שאמרו לה ששנת המדרשה הייתה "השנה הכי יפה שהייתה לי בחיים, הלוואי שכל החיים אהיה ככה". היא הייתה משיבה: "אני מאחלת לך שיהיו לך שנים שלא יהיה לך הרבה זמן ללמוד. תחזרי לזה אחר כך".

באווירת ליל הסדר שעומד בפתח, סיפורה של הרבנית בן שחר מתחבר באופן שורשי לנשים הצדקניות שבזכותן נגאלו ישראל ולהמשך העמדת דורות הבנים לעם ישראל במצרים למרות הקשיים הגשמיים והרוחניים. אבל היא מבקשת לסכם בערך המרכזי של החג, "והגדת לבנך", שמתמצת את הרעיון של חינוך ילדים לעבודת ה': "תפקיד ההורים להעביר את האמונה של בחירת ה' בנו ואהבתו לנו על ידי סיפורי אמונה לאורך ההיסטוריה וגם ביומיום", היא מסבירה, ומסכמת: "זה החיבור לקב"ה!"

***********

התנצלות

בשבוע שעבר נפלה טעות בטור זה, ושמה של השופטת רבקה פרידמן־פלדמן נקשר בטעות עם פסק הדין לבועז שבו. עם השופטת רבקה פרידמן־פלדמן הסליחה על הזכרת שמה בטעות.

לתגובות: Hagitr72@gmail.com