תקווה מתקווה חדשה

סער, אלקין וחבריהם הינם בשר מבשרו של המחנה הלאומי ודומה ואין ולו הבדל אידיאולוגי קטן בינם לבין שאר מפלגות המחנה

ד"ר יוסי לונדין , י"ב בניסן תשפ"א

תקווה מתקווה חדשה-ערוץ 7
ד"ר יוסי לונדין
צילום: ללא קרדיט

אווירת חג החרות הממשמש ובא, מתקשה להפיג את תחושת העגמומיות העומדת באוויר ביום שאחרי הבחירות. המחנה הלאומי שחגג בקול גדול ניצחון בליל המדגם התעורר לעוד תיקו משתק הנראה, נכון לכתיבת שורות אלו, שוב והפעם יותר מתמיד ללא מוצא.

דומה כי חמש אפשרויות עומדות כרגע בפני מנהיגי ישראל.

הראשונה והגרועה שבכולם היא בחירות חמישיות. דומה שאין צורך להרחיב במיאוס וברתיעה של כלל הציבור מאפשרות מבעיתה זו, מה עוד שהקורונה ככל הנראה ב"ה מאחורינו, אבל המשבר הכלכלי לא הלך לשום מקום, ואויבי ישראל מטהרן ועד חלק מסגל הבית הלבן לא נחים לרגע. עוד חודשים ארוכים של שיתוק מוחלט, שבסופם אין שום סיבה שהתוצאות יהיו אחרות, מורידים מכל בחינה שהיא את רעיון העוועים הזה מעל סדר היום.

השניה, גרועה לא פחות, היא הקמת ממשלת מפלגות "רק לא ביבי". גם אם נניח את ההתנגדות המובנית של אנשי המחנה הלאומי למה שממשלה שכזו יכולה לעולל, הרי אובייקטיבית, היכולת להרכיב ממשלה שתנוהל בסוג של רוטציה בידי ראשי מפלגות שרובם לא עברו את המספר החד ספרתי, וששום דבר אינו מחבר ביניהם מלבד הרצון להחליף את ראש הממשלה המכהן, מבטיחה מראש כישלון מפואר שהפרקים העגומים של התנהלות הממשלה היוצאת (?) יחווירו לעומתו.

האופציה השלישית המקודמת בקול תרועה רמה בידי התקשורת היא החלפת נתניהו בידי מנהיג אחר מהליכוד. נתניהו אמנם נכשל כבר ארבע פעמים בהשגת רוב, אבל עדיין הדרישה מכמעט מליון מצביעי ליכוד שבחרו חד משמעית במנהיג הנוכחי להדיחו היא לא מוסרית בעליל, שלא לדבר על הבוקה ומבולקה שהיא תיצור בין בכירי המפלגה.

יתרה מזאת, הדרישה להדחת המנהיג בגלל המשפט המתנהל נגדו עלולה לסמן את קיצה של הדמוקרטיה הישראלית כפי שאנו מכירים אותה כיום. חוק (המתבשל ברגעים אלו בכנסת) שיאסור על נאשם העומד למשפט להרכיב ממשלה יקנה לפרקליטות את הנשק האולטימטיבי לקבוע מי יהיה ראש ממשלת ישראל. ההתנהלות הנוכחית הבעייתית בלשון המעטה בתיקי נתניהו שגרמה למליונים לאבד את אמונם במערכת המשפט, לא מוסיפה נקודות להעדפת פתרון ההדחה, הן מבחינת פוליטית ובן מבחינה מוסרית גרידא.

האפשרות הרביעית היא ההסתמכות על רע"מ בהקמת ממשלת ימין. השאלה האם רע"מ מבשרת שינוי מרתק ומבורך בקרב הנהגת ערביי ישראל שמאסו בהתמכרות ללאומנות הפלשתינאית המשתקת ומבכרים להתחיל לשתף פעולה על בסיס אזרחי עם מערכות הממסד, או שמא מדובר בתרגיל מסוכן של "האחים המוסלמים" היא מרתקת וחורגת מגבולות טור זה.

אבל בכל הסתכלות, היכולת להשתית את הממשלה (בניגוד לתמיכה חיצונית מעבר ל-61 ) על מפלגה שבוודאי לא תוכל להיות שותפה לדיונים על ההתנהלות מול עזה ואיראן נראית הימור מסוכן ביותר (מלבד הלגטימציה המוחלטת שתינתן במקרה זה לקואליציה בין השמאל למפלגות הלאומניות הערביות שאפילו לא מסתירות או מוכנות לדחות מעט את הזדהותם המוחלטת עם אויבי ישראל).

התקווה האחרונה תלויה איפה ב"תקווה חדשה". סער, אלקין וחבריהם הינם בשר מבשרו של המחנה הלאומי ודומה ואין לו הבדל אידיאולוגי קטן בינם לבין שאר מפלגות המחנה מלבד הסלידה האישית שלהם מנתניהו. חברי המפלגה כרבים וטובים אחרים, נפגעו אנושות מההתנהלות הבין אישית הבעייתית בלשון המעטה של נתניהו, ועלבון אחד יותר מדי, גרם להם להחלטה (יש שיגידו נמהרת) להפסיק להמתין בתוך הליכוד ל"יום שאחרי" בו מקומם הבכיר ואולי הבכיר מאוד בליכוד היה מובטח ולצאת לדרך חדשה. המיזם כידוע כשל. תמרון לא מוצלח בין מחוזות הימין והמרכז, הסירוב לחיבור עם "ימינה" שיכל להציע די בוודאות חלופה שלטונית וקשיים אחרים הביאו לתוצאה קטנה בהרבה מהציפיות. ועדיין "לעת כזאת הגעת למלכות".

אמנם סער, מסיבה לא ברורה התחייב בפני שדרנית טלוויזיה פופוליסטית שלא לשבת לעולם עם נתניהו, אולם גורלו של גנץ שהצליח למרות הכל לקום ובגדול אחרי הפרת הבטחתו לבוחר יכול לאזן את הרתיעה מאופירה ברקו וחבורתה שיגלגלו אותו בזפת ונוצות אם יעז לחבור לימין.

הכרת הטובה כלפי סער שיבטיח את המשכיות שלטון הליכוד, תפקודו העתידי כשר בכיר שבו יוכיח שוב את יכולותיו כפי שעשה בהיותו שר החינוך הטוב ביותר בעשורים האחרונים והעובדה שהוא וזאב אלקין הינם גדולי הנושאים ונותנים הפוליטיים הקיימים כיום במערכת, שסביר שלא יאפשרו לנתניהו לרמותם כפי שעשה עם אנשי "כחול לבן", כל אלו עשויים להבטיח "תקווה חדשה", להסיר מסדר היום את האפשרויות הבעייתיות האחרות ולהציל את ישראל מהמשבר. איך לעשות זאת? סער ואלקין ידעו כבר למצוא את הפתרון למצבים קשים יותר.

אנשי תקווה חדשה. בידכם המפתחות.

לו יהי.