אזהרת ה"קושאן"

א. דברים שהכל יודעים

הסכסוך המתגבר בין יהודים לערבים, הוביל את ממשלת בריטניה להקמת ועדת פיל, בסוף שנת 1936. לאחר עדותו של דוד בן-גוריון שאל אותו הלורד פיל מהיכן הגיע לארץ? בן-גוריון השיב – מפלונסק שבפולין.

הלורד שאל את בן-גוריון האם יש בידו שטר מכר הנותן לו זכות לתפוס את מקומם של בני הארץ הערבים? על דוכן העדים היו מונחים ספר התנ"ך והקוראן עליהם הושבעו העדים. בן-גוריון נטל את ספר התנ"ך בידו וענה : "זה הקושאן שלנו !"

הכל יודעים, גם מי שלא מנהל אורח חיים דתי, כבן גוריון בשעתו, כי התנ"ך הוא יסוד הקשר שלנו לארץ ישראל.

הכל יודעים גם, כי לקחי ההיסטוריה צריכים להילמד ולהיות מופנמים בכל מהלך חיינו, בודאי בכל הנוגע להתנהלות הציבורית הפוליטית והמדינית. לכן תמיד שבים ומצטטים את לקח חורבן בית שני בגלל שנאת חינם. אלא שלחורבן ההוא, כמו גם לחורבן הראשון, היתה סיבה חשובה נוספת (חוץ מהבעיות הרוחניות והמוסריות).

ב. מה שפחות ידוע

לא הכל יודעים, על אודות אחת האזהרות החשובות במיוחד של אותו "קושאן".

לאחר פיצול הממלכה בימי רחבעם בן שלמה, היו מלחמות רבות בין ישראל ויהודה, במשך כמאתים וחמישים שנה. כשעלה פקח בן רמליהו לשלטון על ישראל כרת ברית עם מלך ארם כדי לחסל סופית את מלכות יהודה "נעלה ביהודה ונקיצנה ונבקיענה אלינו ונמליך מלך בתוכה את בן טבאל" (ישעיהו פרק ז). אחז המלך ושריו רעדו מפחד שני המלכים החזקים הללו, "כנוע עצי יער מפני רוח".

הוא עמד לכרות ברית נגדית עם אשור. ישעיהו נשלח אליו בדחיפות ובפיו נבואת חיזוק לעמוד איתן נגד שני המלכים הללו. לצד החיזוק באה אזהרה כי אם לא יבטח בה' ובישועתו – ימיט בעצמו אסון על מלכות יהודה. המלך דחה את דברי הנביא, וכרת ברית עם אשור. על ברית זו אמר הנביא "יביא ה' עליך ועל עמך ועל בית אביך ימים אשר לא באו למיום סור אפרים מעל יהודה את מלך אשור... ביום ההוא יגלח ה' בתער השכירה בעברי נהר במלך אשור את הראש ושער הרגלים וגם את הזקן תספה (ישעיהו פרק ז). או בסלנג של היום "אשור יגלח אותך".

אחז לא שמע בקולו של ישעיהו, ובטווח המידי היתה זו הצלחה נהדרת – האשורים הביסו את ארם, והגלו חלק ממלכות ישראל. אלא שאחר-כך, החליטו להרחיב את הכיבוש, ובימי חזקיהו, בנו של אחז "גילחו" כמעט את כל יהודה. הפרק הראשון בישעיהו – אותו קוראים בשבת "חזון" הסמוכה לתשעה באב – מתאר את עצמת החורבן באותו זמן: "ארצכם שממה עריכם שרפות אש... ונותרה בת ציון כסכה בכרם כמלונה במקשה כעיר נצורה". רק ירושלים שרדה, ובליל פסח נעשה נס לחזקיהו הצדיק ואנשיו – ה' הכה במחנה אשור וסנחריב שב לארצו. על נס זה אנו אומרים בליל הסדר "יעץ מחרף לנופף איווי הובשת פגריו בלילה".

מעולם לא היה חורבן שכזה ביהודה, מה שבישר על החורבן הגמור שיבוא כמאה שנה מאוחר יותר, כשמלכות ישראל כבר אינה מגינה עליה מצפון, שממנו נפתחה הרעה.

ג. השגיאה שחזרה פעמיים

חכמים למדו אותנו כי נבואה שנצרכה לדורות – רק היא נכללה בכתבי הקדש.

שנאת חינם לבדה לא החריבה את הבית השני, לולא שגרמה למלכים האחרונים ובהם הורקנוס ואריסטובלוס לערב את הרומאים במלחמת-האחים שביניהם, כדברי הרמב"ן בפירושו לתורה:

בית שני שאנו בקיאים בהם שהיו עוסקין בתורה ובגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שנאת חנם שהיתה ביניהם... כי הלך אגריפס המלך בסוף בית שני לרומי ועל הליכתו שם נחרב הבית" (ויקרא כו).

באחת – אין לערב עמים אחרים במאבקים הפנימיים בתוכנו, גם אם אלה מתמשכים וגוררים לסמטאות ללא מוצא. המחשבה כביכול "עזרה" של עמים אחרים – גם אם הם אזרחי המדינה – תפתור את הבעיות הפנימיות בתוכנו, עלולה להיות חזרה הרת-אסון על ה"הצלחה" ההיא של אחז שכמעט והחריבה את מה שנשאר מממלכת שלמה הגדולה, או חמור מזה – של מלכי בית שני האחרונים שהחריבה את הבית השני.

"טיפשות היא לחזור על אותה הפעולה וכל פעם לצפות לתוצאה אחרת" (אלברט איינשטיין).