סיבת הסיבות - סיבוב או סבבה?

לפעמים, כדי להשתחרר משליטה תודעתית של כל מיני סיבות שמסובבות לנו את הראש, צריך לעבור סיבובים בדרכים עקומות ולא קלות.

הרב ליאור לביא , י"ט בניסן תשפ"א

סיבת הסיבות - סיבוב או סבבה?-ערוץ 7
הרב ליאור לביא
צילום: עצמי

אחת המצוות המיוחדות שקיימנו בליל הסדר היא מצוות ההסבה. על חשיבותה מלמדת המשנה (פסחים צט, ב): "אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב". כיום, קצת קשה לרובנו לקיים את המצווה כפשוטה בגלל הדרך בה אנו יושבים כיום מסביב לשולחנות עם כסאות מה שמקשה קצת על ההסבה. יש משפחות שיושבות בתחילת הסדר על ספות נוחות וכך יכולות לקיים את ההסבה בצורה פשוטה ונעימה. ובכל זאת, עניין ההסבה שסובב סביבנו בליל הסדר דורש קצת יותר העמקה. 

הרמב"ם הסביר את סיבת ההסבה באופן הבא: "וחייבוהו לאכול כשהוא מיסב כדרך שאוכלין המלכים והגדולים, כדי שיהיה דרך חירות" (פירוש המשנה פ"י מ"א). כלומר, ההסיבה היא מעשה סמלי שבא לבטא את היותנו בני חורין הנוהגים כמלכים.  

טעם אחר ומפתיע מופיע במדרש (במדבר רבה פרשה א, ב): " ויסב אלהים את העם דרך המדבר (שמות יג, יח) – מהו ויסב? שהרביצם בדרכי המלכים רבוצין על מיטותיהם".  וכתב בספר המנהיג (הלכות פסח סימן נד) שזהו מקור המנהג לחובת ההסבה. כלומר, ההסבה איננה דווקא ביטוי לחירות שלנו כעת אלא זכר להסבת אבותינו במצרים. 

בין שני הטעמים ניתן למצוא נפקא מינות הלכתיות בדבר חובת ההסבה בימינו. אם נסביר כדעה הראשונה, הרי שכיום לא מקובל להיות מסובים כדרך חירות ולכן לא יהיה חיוב להסב (וכך מובא בראבי"ה (סימן תקכה). אך לדעת שאר הפוסקים – ראשונים ואחרונים, חיוב ההסבה תקף גם בזמן הזה (ראה מהרש"ל שו"ת סימן פח). 

את דעתם ניתן להסביר לאור הטעם השני שראינו במדרש ובו מובא שחיוב ההסבה איננו ביטוי דווקא למה שהווה כעת אלא למה שהיה לאבותינו בצאתם ממצרים ולכך שאנו רוצים להחיות את מה שאירע להם בלילה הזה. (להרחבה בנושא ראה "ליל הסדר כינור דוד הלכה ממקורה" למו"ר הרב יוסף צבי רימון שליט"א עמ' 255-265).

סיבוב או סבבה?

אלא שבתוך העיון המרתק, אולי נשמט מעינינו פרט קטן ומעניין: הטעם שמופיע במדרש לא עוסק בכלל בליל יציאת מצרים, אלא שבעה ימים לאחר מכן, בעומדם על ים סוף. וכך נאמר: "וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". ורש"י פירש: "הסיבם מן הדרך הפשוטה לדרך העקומה". 

מה פשר הסיבוב המסוכן הזה אליו מכניס אותנו הקב"ה ואיך הוא קשור למצוות ההסבה?

נראה שההסבר העמוק לדבר הוא שכל עוד לא ראינו במו עינינו את המצרים צוללים במצולות ים סוף, היתה בנו עוד איזו שהיא תלות נפשית במצרים. עוד ראינו במצרים גורם המהווה סכנה שאולי מוטב לסמוך עליו ובשעת הצורך אפילו לתת ראש ולשוב מצרימה. כאשר זהו המצב, אזי עדיין לא יצאנו לגמרי לחירות. עוד לא השתחררנו באמת מעול שעבוד מצרים. 

הסיבוב הזה דרך ים סוף, "מן הדרך הפשוטה לדרך העקומה", היווה סדרת חינוך עמוקה לשחרור מכל סיבה שאיננה סיבת הסיבות ועילת העילות – הקב"ה. ממילא מובן מדוע מפסוק זה אנו לומדים על חיוב ההסבה. 

הסיבה איננה רק ביטוי לנוחות, רווחה או כל סוג אחר של סבבה... לפעמים זהו ביטוי לדרך מפותלת, עקומה שבמבט ראשון נראית לנו אפילו הזויה ולא הגיונית. על מה ולמה הסיבוב הזה שנראה כאילו מחזיר אותנו למצרים ומעמיד אותנו בחוסר אונים מול ים סוף?! אלא שדווקא הסיבוב הזה מסייע לנו להשתחרר מכל מיני סיבות בהן תלינו את יהבנו וביטחוננו. כל מיני גורמים ששעבדו אותנו מבפנים גם מבלי ששמנו לב לכך. גם כשחשבנו שאנו כבר משוחררים לגמרי מכל סיבה. 

 

בית ספר לענווה

הכינויים "סיבה" ו"מסובב" אומצו על ידי חכמי ישראל בימי הביניים,  אך מקורם בפילוסופיה האריסטוטלית שראתה את תמונת העולם האסטרונומית כגלגלים בתוך גלגלים, כאשר הגלגלים המקיפים יותר סובבו את הגלגלים הפנימיים יותר. לאור תמונה זאת של העולם, א-לוהים הוא סיבת הסיבות; המסובב את כל הסיבות האחרות ושולט עליהן (ראה מו"נ ח"א פרק סט). 

לפעמים, כדי להשתחרר משליטה תודעתית של כל מיני סיבות שמסובבות לנו את הראש, צריך לעבור סיבובים בדרכים עקומות ולא קלות. השנה הזאת היתה סוג של דרך חתחתים כזאת, בה כל ה"סיבות" והמשענות שלנו קרסו בזו אחר זו. ולפתע, חשנו קצת יותר תלויים בסיבת הסיבות, עילת העילות. ובלשונו של מנכ"ל משרד הבריאות לשעבר, משה בר סימן טוב, שאמר לאחרונה, בריאיון שנערך עימו: "הקורונה עושה לנו בית ספר לענווה. היא נותנת לנו להבין שיש הרבה דברים נסתרים, שייקח זמן עד שנבין ונדע". אחרי שנה כזאת אולי נוכל להרגיש בשביעי של פסח השנה, קצת יותר, עד כמה "רק לך נאה להודות, על כל הימים וכל הלילות".   

סיבת הסיבות

רק פתח לנו

שערי אמונה

שערי הבנה

שאין לנו מלך

אלא אתה 

סיבת הסיבות

עילת העילות נורא תהילות

ורק לך נאה להודות

על כל הימים וכל הלילות

(ישי ריבו, סיבת הסיבות)