גיטה חזני מלכיאור
גיטה חזני מלכיאור צילום: מאיה אושרי משל

האמנם מדינת ישראל עומדת לכתוב פרק חדש ביחסיה עם אזרחיה הערבים?

הישגו האמיתי של מנסור עבאס הוא בהצלחתו לכפות את העיסוק בשאלה זו על מחנה הימין בחצי השנה האחרונה, ונראה ששיא העיסוק בה עדיין לפנינו. שכן הנסיגה בכוחו של נתניהו וההתנתקות של שחקנים רבים במחנה הלאומי מן האידיאולוגיה והדרך, כתוצאה מכשל חיסוני פנים-ישראלי, המעמיד רק את ה'אישי' במרכז, יצרו תמורות פוליטיות היסטוריות המצדיקות לכאורה שותפות פוליטית, כזו או אחרת, עם מפלגת רע"מ, הזרוע הפוליטית של התנועה אסלאמית הדרומית.

כך ניכר באתרי החדשות, בתקשורת וברשתות, עומס יתר של טורים הנכתבים על ידי מיטב האידיאולוגים, הפרשנים, פעילים חברתיים, ומעצבי דעה, המציגים שלל הנמקות ותירוצים בעד שותפות עם רע"מ: 'מדובר במפלגה דתית ימנית דומה לנו' ; 'אהבת הגר', 'ניצחון הפרגמטיזם האזרחי על האידיאולוגיה של רמאללה' ; 'מותר לקבל נדרים ונדבות מגויים כאנשים פרטיים', ועוד.

מי היה מאמין. רק מעניין לשער את הגעשת והטרפת שהייתה סוחפת את הרשת ואת ארצנו הקטנטונת לו היו יאיר לפיד או בני גנץ שולפים נימוקים כאלה ממחסני החירום האידיאולוגיים של יש עתיד וכחול לבן.

משום כך, אני מקווה שהטור האחרון של ד"ר מרדכי קידר שמשרטט קווי דמיון מדאיגים בין הקריסה של המערכת הפוליטית לתוך עצמה בלבנון לבין המתרחש בישראל, יצליח לטלטל את ההנהגה העסוקה כמעט אך ורק בהישרדותה הפוליטית, והיא תעצור לחשב מסלול מחדש.

אינני בטוחה שהתומכים במחנה האמוני מכירים לעומק את הרקע האידיאולוגי של המפלגה והתנועה העומדת מאחוריה וכן את מקומה של התנועה בקרב הציבור הערבי בישראל. על הרקע האידיאולוגי וההיסטורי של התנועה וקשריה הנטועים באסלאם הפוליטי העולמי נכתבו הררי מילים ואני מקווה שהתומכים בשותפות יפנו לקרוא ולו חלק מהם ולהרהר מחדש אם הם עדיין תומכים בשותפות עם הזרוע הפוליטית של התנועה האסלאמית.

לעומת זאת, בדברים שאביא להלן, אבקש להתייחס להקשר הפוליטי הפנים-ישראלי של התנועה היום ויעדיה, בעיקר הלא-מוצהרים, וכן להבין מהו גודל מוטת הכנפיים של הלגיטימציה הפוליטית של התנועה אסלאמית בעיני הציבור הערבי.

יעדי התנועה ושאלת הלגיטימציה הפנים ערבית של רע"מ בהחלט רלוונטיים כשמדינת ישראל, ובפרט מחנה הימין, שוקלים לבנות את הקומה הבאה של מערכת היחסים עם הציבור הערבי.

גיטה חזני מלכיאור
גיטה חזני מלכיאור צילום: מאיה אושרי משל

מנסור עבאס הוא אכן אישיות נעימה ואיש הליכות בעל דעות מורכבות. האיש באמת ובתמים מאמין שהגיעה השעה לקשר חיובי יותר בין הציבור הערבי ומדינת ישראל. הוא בוחל בפוליטיקה הלעומתית של הרשימה המשותפת ושואף לבנות גשר בין הציבור הערבי ומדינת ישראל ולשקם את הנזקים הכבדים שגרמה הרשימה המשותפת ליחסים אלה.

אלא שעבאס איננו מייצג את עצמו כי אם תנועה עם שורשים אידיאולוגיים עמוקים הנטועים באסלאם הפוליטי העולמי הרואה באסלאם, הדת האחת והיחידה, פתרון לכל תחלואי האנושות, לרבות ל'תחלואי' המדינה היהודית.

בנוסף, התנועה האסלאמית בישראל, על שתי ענפיה, הדרומית והצפונית, מעודדת את תחיית הלאומיות הפלסטינית ומתנגדת אידיאולוגית לקיומה של מדינת ישראל. הטענה כי מנסור עבאס הוא תלמידו של שיח' עבדאללה נימר דרוויש, במטרה להרגיע את הציבור היהודי, אמנם נכונה, אולם שיח' עבדאללה נימר דרוויש הכיר במדינת ישראל כיחיד, כאדם פרטי, ולא בשם התנועה.

יותר מכך, לאחר שחרורו מן הכלא ב-1985 מעמדו של השיח' שקע והלך, וב-2003 הודח מתפקידו כיו"ר התנועה בגלל הכרתו במדינת ישראל ותמיכתו בזכותה להתקיים. הוא הפך לאאוט סיידר ורק בשנים האחרונות לחייו, החל שינוי כלפיו והתנועה זכרה לו חסד נעוריו, כמייסד התנועה, ושבה להזמינו להשתתף בכנסים ובאירועים שערכה. מעורבותו בשיח הבין-דתי שצבר תנופה בשנים אלה אף היא תרמה לזקיפת קומתו הפוליטית מחדש. התנועה שסבלה ממתחים ומפיצולים פנימיים רבים ראתה גם ערך בדמותו כמייסד, כמי שמסוגל לגבש וללכד מחדש את השורות. אולם השיח' לא שב, עד יומו האחרון, למלא תפקיד רשמי בתנועה. משמעות הדבר היא שהתנועה לא קיבלה, עד היום, את זכותה של מדינת ישראל להתקיים.

כמובן שלגיטימי עבור כל מפלגה לדאוג לאינטרסים החברתיים-הכלכליים והפוליטיים של תומכיה ולהגדיל את משאביה. אלא שבמסגרת התכנית הלגיטימית לכאורה של רע"מ להשתלב במוסדות של מדינה שאיננה מכירה בזכות קיומה, יש לאם הרעיונית של המפלגה תכנית פוליטית בלתי-מוצהרת, המתנגשת עם האינטרסים של המדינה.

אחד היעדים הלא-מוצהרים של רע"מ הוא התחום הדתי. המפלגה מתכוונת לדרוש, במתק שפתיים כמובן, אחריות על מוסדות הדת ולהשתלט על בתי הדין השרעיים במדינה, על המחלקה המוסלמית במשרד הפנים, ועל כל מוסדות הדת והשירותים הדתיים למוסלמים בישראל, במסגרת השאיפה להגדלת הכוח הפוליטי של התנועה והרחבת מוקדי ההשפעה שלה.

ב-2016 היה ניסיון השתלטות של התנועה באמצעות הצבת מועמדים סמויים מטעמה, שהזדהו, לכאורה, כעצמאיים או כאלה המזוהים לכאורה עם הימין. הניסיון זוהה ונעצר בזמן ע"י המדינה. השתלטות התנועה האסלאמית על מוסדות הדת בישראל היא החלום הגדול של כל תנועה אסלאמית בעולם.

ולאור דברים אלה, חשוב לברר מה משקלה היחסי האמיתי של רע"מ בחברה הערבית? האמנם התנועה האסלאמית זוכה לאמון רחב בקרב הציבור הערבי-מוסלמי בישראל היום? מה באמת משקפות תוצאות הבחירות? כדי להשיב על שאלות אלה חשוב לברר האם אכן רע"מ השיגה הישג אלקטוראלי בלתי רגיל בבחירות האחרונות:

בחודשים שטרם הבחירות, רוב מוחלט של הסקרים בחברה הערבית הציגו תחזיות שליליות חד-משמעיות אודות האפשרות שרע"מ תצלח את אחוז החסימה בבטחה. ואכן, חכמי מועצת השורא התנגדו במשך תקופה ארוכה לפרישה מן הרשימה המשותפת מתוך חשש כבד שרע"מ תישאר מחוץ למשחק הפוליטי. עם זאת, בסופו של דבר, הצליחה רע"מ אמנם לעבור את אחוז החסימה, אך לא מדובר כאן בהישג יוצא דופן. רע"מ בסה"כ שמרה על כוחה האלקטוראלי מן הבחירות הקודמות. גם אז השיגה ארבעה מנדטים.

אלא ששימור כוח זה הושג בעמל רב ולא בא לרע"מ בקלות, כפי שהיינו מצפים שתשיג מפלגה המייצגת את הקריאה הנואשת של הציבור הערבי לשינוי, מפלגה הנושאת את דגל המהפך הפוליטי-חברתי, יוצאת נגד הרשימה המשותפת, ומעבירה את כובד המשקל מרמאללה לרהט ולנצרת. בקיצור, מפלגה אמיצה שבאה לשנות סדרי בראשית במגזר וביחסיו עם מדינת ישראל.

כדי להבין עד כמה ההישג של רע"מ דל ביחס לנסיבות הפוליטיות חשוב לבדוק את המספרים:

מבין כ-980,000 בעלי זכות בחירה במגזר הערבי הצביעו בסה"כ כ-451,000 בוחרים שהם כ-46%. מתוכם, קיבלה רע"מ רק כ-167,000 קולות, שהם רק כ-17% מכלל בעלי זכות הבחירה בציבור הערבי. בבחירות לכנסת ה-15 זכתה המפלגה בחמישה מנדטים.

בנוסף, לא כל מי שהצביע לרע"מ בהכרח תומך בתנועה האסלאמית. יש שהצביעו מתוך רעמם על המשותפת ויש שהצביעו למאזן ע'אניים, רכש מבל"ד. כך שבפועל, עבור מפלגה הנושאת את דגל השינוי וקידום מתווה חדש ליחסי המגזר הערבי, מדובר בהחלט בירידה בכוחה ובמידה רזה של אמון ותמיכה מצד ציבור המשווע לשינוי.

במחקר עומק שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה ב-2019, מתברר כי למרות העליה החמורה בשיעורי הפשיעה והירידה בתחושת הביטחון האישי של האזרחים הערבים, עולים ממצאים עקביים כי 85% מן המרואיינים הערבים סבורים שישראל היא מקום שטוב לחיות בו. מדובר בעליה של למעלה מ10% של המחזיקים בהשקפה זו מאז הסקר הקודם שנערך ב-2017.

83% מן הציבור הערבי רוצה להשתלב בחברה הישראלית ולהיות חלק ממנה. 70% סבורים שערבי אזרח ישראלי שמרגיש חלק מן העם הפלסטיני יהיה גם אזרח נאמן למדינת ישראל.

ממצאים אלה תומכים מובהקות בסדר היום של ההשתלבות שמובילה רע"מ באזני הציבור הישראלי. ובכ"ז, למרות הנתונים הגורפים הללו, העובדה שרע"מ המצהירה כי באה לקדם את רעיון ההשתלבות, לא זכתה לקבל יותר ממינימום המנדטים המחייב, מעוררת תמיהה. היינו מצפים לשיעור תמיכה כפול ברע"מ אם לא יותר.

נראה כי רע"מ, כזרוע פוליטית של התנועה האסלאמית לא ממש זוכה לאמון הציבור הערבי כמייצגת את האינטרס של האזרחים הערבים וחשוב לשאול מדוע ואיך אם כך ניתן להבין את מקומה של רע"מ במערכת הבחירות הפנים-ערבית בישראל במרץ 2021? מה משמעות המנדטים שהשיגה ומה משמעות המנדטים שלא השיגה?

הגורמים שאפשרו לרע"מ להשיג ארבעה מנדטים למרות התחזיות הקודרות היו, ראשית, האסטרטגיה המבריקה בה נקטה. לא ייאמן אבל המסרים העיקריים בקמפיין הבחירות של רע"מ כמעט ולא עסקו בבעיית הפשיעה והאלימות בחברה הערבית. רע"מ נקטה באסטרטגיה מתוחכמת והציבה על סדר היום סוגיה חדשה, סוגיית הלהט"בים, שבכלל לא מטרידה את הציבור הערבי (כפי שטוענים גורמים מסוימים) ודאגה שתטריד אותו ועוד איך תטריד.

סוגיית הלהט"ב היא סוגיה שולית וזניחה יחסית לבעיות הקשות שהציבור הערבי סובל מהן בתחום בטחון הפנים, כלכלה, חינוך ודיור. אבל האסטרטג של רע"מ, עאאיד כיאל שפרש איתה יחד מן הרשימה המשותפת, הבין שכדי לצלוח בשלום את אחוז החסימה נדרש סדר יום חדש, מכנה ערכי משותף רחב ומוצק לרוב הציבור הערבי בישראל ולכן גייסו את פוליטיקת הזהויות אבל ממקום בלתי צפוי: לא עוד שיח יהודי-פלשתיני. לא מדינת כל אזרחיה ולא מדינת כל זכויותיה. אלא מדינת כל דתותיה.

הזהות הדתית של הערבי המוסלמי בישראל היא מרכיב מרכזי בזהותו והקונצנזוס סביבה חוצה מפלגות עד כדי כך שאפילו רוב תומכי חד"ש הקומוניסטית עולים לרגל למכה. מכונת התעמולה של חד"ש, תע"ל ובל"ד החילוניות נתפסו לא-מוכנות. לא היו להן מסרים מתחרים לקמפיין האנטי-חילוניות, לסכנה לערכי המשפחה ולמוסר הדתי שרע"מ הובילה. הן השיבו במסרים מגומגמים לצד מערך ארגוני רופף.

שנית, רע"מ הקפידה על מערך ארגוני מופתי. מנסור עבאס הקפיד לשלב ברשימה דמויות בולטות מישובים מרכזיים מן המשולש, הנגב והגליל לצד הקמת מטות מקומיות בישובים הערביים, שעבדו ביעילות ובחריצות יתרה מול החמולות והשבטים המקומיים לקראת יום הבחירות ובו ביום.

ההתאמה בין המסרים בסוגיות של דת, מוסר וערכי משפחה לבין הקשרים הסוציו-גיאוגרפיים- החמולתיים והמקומיים, הייתה מהודקת ומירבה את יעילות האסטרטגיה הדתית-גיאוגרפית, והניבה את המקסימום שאפשר היה לחלום עליו בתנאים של מינימום אמון מצד הכלל הציבור הערבי. ובזאת גדולת ההישג של רע"מ ומשמעות המנדטים שהצליחה להשיג.

אך מה משמעות המנדטים שרע"מ לא הצליחה להשיג? מה המשמעויות הפוליטיות העומדות מאחורי ההישג המוגבל של רע"מ, משמעויות שהציבור הישראלי איננו מכיר וההנהגה הפוליטית שלנו בוחרת להתעלם מהן:

ראשית, התנועה האסלאמית הדרומית ומוסדותיה השולטים במנגנונים ובמוסדות הציבוריים, אינם זוכים לאמון האזרחים הערבים בשל ביקורת ציבורית חריפה ביחס להתנהלותם ומעורבותם הבלתי חוקית במוסדות ציבור, ברשויות מקומיות ובמוסדות חינוך. מדובר במעורבות ושליטה הנגועות בנפוטיזם ובאופורטוניזם, במינוי באי כוחה ונציגיה לשם הגדלת כוחה הפוליטי של התנועה האסלאמית שאין בינם ובין מוסר דתי ולא כלום.

שנית, הדת אמנם מהווה מרכיב מרכזי בזהותם של האזרחים הערביים אולם נראה שאינם מעוניינים להגשים את זהותם הדתית דרך הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, או דרך הפלג הצפוני. מחקרים מראים כי שיעור התמיכה בשתי התנועות גם יחד בקרב כלל המגזר עומד בסה"כ על כ-20% בלבד.

הציבור הערבי איננו מעוניין לראות את התנועה מתחזקת ומשפיעה על מדיניות הממסד הישראלי, לרבות דרך השתלטות רכה על מערכת בתי הדין השרעיים ומוסדות הדת.

ושלישית, העדר האמון של הציבור המוסלמי בתנועה האסלאמית וברע"מ הן סימן טוב למדינת ישראל ותמרור אזהרה להנהגה: אם הציבור הערבי איננו סומך על התנועה האסלאמית קל וחומר אסור למדינת ישראל להתקפל בפני מתק השפתיים. מדינת ישראל טיפחה והמליכה את חמאס ואסור ששוב נניח את גורלנו על קרן הצבי.

אם עד היום מדינת ישראל שללה את הלגיטימיות של הרשימה המשותפת שחותרת באופן מאסיבי נגד ישראל בזירה המשפטית הבינלאומית, באקדמיה ובקמפוסים ברחבי העולם, ובשלב מסוים הציבור הערבי הפנים כי הדרך הזו עקרה עבורו, לא ייתכן שהחלופה תהיה 'כיפה אדומה'.

תוצאות הבחירות שהשיגה רע"מ משקפות מתיחה מקסימלית ביותר של פוטנציאל התמיכה בה. זהו נתון חשוב המשקף את משמעותו הבעייתית של שיתוף פעולה פוליטי עמה. בקרב שני הצדדים, היהודי והערבי, מקווים לבנות עם קריסת הרשימה המשותפת, את הקומה הבאה של יחסי מדינת ישראל עם אזרחיה הערביים ולכתוב פרק חדש ביחסים אלה. ולכן, הציבור הערבי עוקב מקרוב אחר בניית הקומה הזו ובוחן בזכוכית מגדלת את התנהלותה של מדינת ישראל ובפרט את התנהלותו של מחנה הימין.

התנהלות זו עשויה להגדיר מחדש את גבולות הלגיטימי והלא-לגיטימי בעיני הציבור הערבי. אין מקום לטעויות.

ונקודה חשובה לסיום- שלא תהיה אי-הבנה. מדינת ישראל חייבת למגר בדחיפות את בעיות הפשיעה והאלימות בחברה הערבית. נקודה. לריקבון יש תכונה פיזיקלית להתפשט. גם לריקבון מוסרי. לא ייתכן שהמדינה מתעוררת רק כשישובים יהודים מותקפים או רק כששלטון מחנה הימין מאוים. על המדינה מוטלת החובה לדאוג לביטחון האישי של האזרחים הערביים, לחינוך מיטבי, לדיור, ועוד .

המחדל ורפיון הידיים בישובים הערביים, הם של המדינה ומעידים על כשל מוסרי פנימי שמוביל לכשל מוסרי אחר: כשלון המדינה לפתור בעיות אלה מבעוד מועד הפך לצידוק לקידום אג'נדות חתרניות חדשות נגד מדינת ישראל. וכדי להגביר את אמון האזרחים הערביים במדינה, הנהגת מחנה הימין-ימין חייבת להתעורר ולקיים שיח ישיר וקבוע עם הציבור הערבי, בגובה העיניים, דרך אתרי החדשות הערביים, ובערוצי תקשורת נוספים, ולהבהיר כי היא מחויבת לפתרון בעיות הציבור הערבי ותממש את חובתה במהלך הקדנציה הבאה תוך כדי שיח ישיר עם החברה הערבית ולא דרך סיסמאות 'אבו יאיר'.