הרב פרופ' יהודה ברנדס
הרב פרופ' יהודה ברנדסצילום: גרשון אלינסון

ביום טוב הראשון של פסח עוסקים בסיפור יציאת מצרים, ביום טוב האחרון – בשירה.

סיפור יציאת מצרים בליל הסדר, כקיום מצוות "והגדת לבנך", הוא פרק מתוך המכלול של חובת זכירת יציאת מצרים. קיימת מצוות הזכרת יציאת מצרים בכל יום בבוקר ובערב, וקיימות מצוות רבות נוספות שיש בהן הזכרת יציאת מצרים, כגון מצוות תפילין, שבת, פדיון הבן, ועוד.

זכרון יציאת מצרים וחובת הסיפור אודותיה היא אחת המצוות היסודיות בתורה. הדרישה לעסוק בסיפור יציאת מצרים והסברתה לדורות מופיעה עוד לפני היציאה עצמה, כביכול חובת הסיפור והזכרון קדמה לאירוע עצמו. יש להבין מדוע היא כה חשובה ומרכזית לתורה, לאמונה ולשמירת המצוות.

המתבונן על המתרחש בימינו בתרבות בכלל ובתקשורת בפרט, יכול להוסיף נקודת מבט חדשה ועדכנית להבנת המשמעות של מצוות הסיפור והזכירה לעומקן. נעיין בשלשה גורמים המחייבים את מצוות הסיפור: השכחה, הטשטוש והזיוף.

השכחה: עובדות היסטוריות יכולות להשכח מן הזכרון האישי והלאומי. היסטוריונים, ארכיאולוגים ומדענים אחרים חושפים עדויות על מאורעות שהתרחשו בעבר ונשכחו, בישראל ובעמים. הזכרון האישי וגם הלאומי הוא סלקטיבי, אי אפשר לזכור את הכל, אבל אפשר לוודא שדברים מסוימים שחשובים לנו – יישמרו. כדי להבטיח שמאורע שאירע אי פעם בחיי העם יישמר בזכרון – חייבים לוודא שיחזרו וישננו אותו, באופנים שונים, כדי שלא יישכח וכדי שיישאר חלק מן המורשת הלאומית.

הטשטוש: בעיה אחרת, חמורה לא פחות מן השכחה, היא בעיית אופן הזכירה של המאורעות. אנשים שונים חווים אירועים זהים באופנים שונים ומעניקים להם משמעות שונה. כך לדוגמה, סיפור גילוי אמריקה וההתיישבות בה נתפסים על ידי עמי אירופה כסיפור של הישג מופלא, ואילו בעיני ילידי היבשת הוא נתפס כסיפור של כיבוש קולוניאלי מרושע. באמצעות הסיפור אנו מקבעים את ה"סיפר" – הנרטיב. התורה מצווה לספר ולזכור לא רק כדי שיציאת מצרים לא תשכח, אלא גם כדי שהיא תסופר בדרך הרצויה.

בעידן הפוסט-מודרני קל לנו יותר להבין כיצד עובדות מיטשטשות והופכות לתלויות נרטיב, שהרי אחד מן העקרונות היסודיים של הפוסט-מודרנה הוא שאין אמת אחת אלא אופנים שונים ולגיטימיים להתבוננות על המציאות.

לכן מסבירה התורה ובעקבותיה חז"ל, כיצד יש לספר את הסיפור לכל אחד מן הבנים, לפי אופיו, אישיותו וכישוריו. לא די במסירת העובדות, אלא יש צורך להנגיש ולהגיש את הסיפור באופן המותאם לדורות הבאים ולמגוון הדעות והטיפוסים של בני העם. מצוות סיפור יציאת מצרים מחייבת לספר את הנרטיב שלנו, בבהירות, בעוצמה, בהתמדה, לבל יתמוסס ויטשטש.
סכנה שלישית טמונה באפשרות של זיוף הסיפור. כבר בדור יוצאי מצרים מוצאים אנשים שבחרו לספר סיפור אחר לגמרי מן הסיפור שציוה ה' את משה להורות לבני ישראל לספרו.

סמוך אחרי היציאה מן השעבוד הנורא נמצאו במחנה ישראל, בין היוצאים ממצרים, אנשים שתארו את החיים במצרים במילים: "בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע" (שמות טז ג), או "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים" (במדבר יא ה). אם היו מי שהעיזו להחציף פניהם ולהציג כך את תקופת השעבוד בפני העדה שיצאה זה עתה לחרות וזוכרת היטב את שהיה שם, על אחת כמה וכמה שכאשר יעברו שנים ודורות, ניתן יהיה לשכתב את הסיפור כך שהמצרים יהפכו להיות צדיקים וארץ מצרים לגן העדן אבוד, ואילו משה ואהרן יתוארו כמנהיגים מרושעים שגרמו לאסון לאומי.

דומני שבשנים האחרונות, עם התפשטות תופעת הfake news (חדשות כזב), עם ההבנה המתרחבת של האופנים בהם משטרים וקהילות שונות מעצבים אמונות ודעות באמצעות שליטה על אופני הצגת המידע והפצתו, ועם השימוש המתרחב במונח "הנדסת תודעה" והבנת משמעותו, מובן לנו היטב מדוע מצווה התורה לפעול בלי הרף, באמצעים שונים ומגוונים, כדי להבטיח שיסופר הסיפור הרצוי, הסיפור שמכונן את היות עם ישראל לעם ואת חובתנו להודות לה' על כך ולעבדו.

בעקבות סיפור יציאת מצרים מופיעה חובת השירה: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים שנאמר: 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים'. לפיכך אנחנו חייבין להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו הוציאנו מעבדות לחירות מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב ומאפילה לאור גדול ומשעבוד לגאולה ונאמר לפניו הללויה:" (משנה פסחים י' ה' והגדה של פסח). חובת השירה נועדה לעצב את העמדה הנפשית הראויה כלפי הסיפור. אין זה סיפור דברים בעלמא, אלא סיפור המעצב את חווית המציאות ואופן ההתייחסות לאשר מתרחש עמנו, לא רק בעבר הרחוק, אלא גם בכל דור ודור. הזכרון והסיפור, הכרת הנס וחסדי ה', מחוללים עמדה נפשית של שירה.

בפסח הנוכחי אפשר לחוות את כל האמור בלי להתאמץ להיזכר בעבר הרחוק. מפסח שעבר לפסח הנוכחי יצאנו ממגפה ומסגר לבריאות וחירות. נתקלנו לאורך השנה הזאת באינספור סוגי סיפורים, נרטיבים ובדיות ממש. פוליטיקאים, עסקנים, רופאים, רבנים ומעל כולם אנשי התקשורת, הציפו אותנו במידע ובפרשנות מסוגים שונים ומשונים. כלקח ממצוות סיפור יציאת מצרים ומן החובה לתרגמו למציאות המתחדשת בכל דור ודור, שומה עלינו לבחור בדרך הסיפור הנבחרת על פי התורה, כפי שנצטוינו במצוות סיפור יציאת מצרים, "כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת".

לפי כללי סיפור יציאת מצרים, צריך להתחיל בגנות: היינו – ועדיין לא יצאנו לגמרי – במצב של אימה גדולה מפני מגיפה חמורה שהפילה מיליוני חללים בעולם ואלפים מעמנו. חולים רבים, בידוד, סגרים, השבתה של חלקים גדולים של המשק ומשבר כלכלי עמוק.

המשך הסיפור, לפי אותם כללים, הוא: "ומסיים בשבח". באופן שקשה היה לחזותו ולהאמין בו מראש, המציא לנו רבונו-של-עולם חיסון יעיל.

החיסון פותח בידי שליחים נאמנים, מדענים ואנשי רפואה, נרכש עבורנו בהשתדלותו של ראש הממשלה ומסייעים אחרים. מערכת הרפואה של מדינת ישראל השכילה להעניק לחולים טיפול מן הטובים בעולם ולהפיץ את החיסונים בצורה מופתית, המהווה דגם לחיקוי בכל רחבי תבל, למרות כל המקטרגים, המתנגדים והמכשולים. לכולם מגיעה הערכה, תודה וברכה, אולם בסיפור שלנו אנו מתמקדים ישירות בקדוש-ברוך-הוא.

בליל הסדר איננו מזכירים את משה ואהרן, אלא מדגישים ישירות את ההשגחה האלקית: "אני ולא מלאך". גם בסיפור שלנו, לא חייבים להכנס לסוגיה האישית, מה היתה תרומתו של כל אחד מן השותפים האנושיים, סוגיה שבאופן טבעי מעוררת פולמוסים ומסיחה את הדעת מן העיקר. העיקר הוא הישועה בחסדי ה'.

אחרי שמספרים את הסיפור בגירסה הראויה, מופיעה החובה השכלית והצורך הרגשי לומר שירה. לא בכדי, בשירת ההלל וההודיה של ליל הפסח והחג כולו, לא מתמקדים רק ביציאת מצרים. אמנם, הפרק השני של ההלל הוא "בצאת ישראל ממצרים", אולם בפרקים האחרים של ההלל יש מקום להודיה על הנסים שבכל דור ודור: "אפפוני חבלי מוות ומצרי שאול מצאוני, צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא אנא ה' מלטה נפשי", "כי חלצת נפשי ממות, את עיני מן דמעה, את רגלי מדחי, אתהלך לפני ה' בארצות החיים", "מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון", "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא".
לפי דעה אחת בגמרא (סנהדרין צד ע"א), חזקיהו המלך לא זכה להיות משיח למרות שהתאים לכך מכל הבחינות, מפני שלא אמר שירה על מפלת סנחריב. כדי שלא להכשל בכך, עלינו לחזור שוב ושוב ולספר את סיפור יציאת מצרים, של הימים ההם ושל הזמן הזה, ומתוך כך להגיע לדרגת ההתפעמות של "פינו מלא שירה כים". בזכות זאת, נזכה בעזרת ה' לקיים במהרה בימינו: "לך אזבח זבח תודה ... בחצרות בית ה', בתוככי ירושלים".

הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא מכללת הרצוג