במדינה שלי יש לי רק ויכוח פוליטי עם אחיי השמאלנים. גם הכועסים והבוטים שבהם.
עם חלקם - אלה שנלחמו איתי כתף אל כתף - יש לי עבר הווה ועתיד שחזקים יותר מכל פוליטיקה ורעל מקלדות.
ובמדינה שלי לדרג הפוליטי יש משימה לאומית של שילוב ערביי ישראל עם זכויות וחובות. למרות הויכוח הלאומי עם החלקים הבדלנים בהנהגה שלהם.
למרות השטחיות של כותבים רדיקלים בעיתון הארץ או מנהיגים פרובקטיבים בארגון להבה.
"עדיף ערבים על שמאלנים". הוא משפט אומלל.
הנסיון להכניס אנשים למגרות פוליטיות נובע בדרך כלל משטחיות.
שמאלנים. ערבים, גזענים, ליברלים. לכל אחד מגרה והכללה.
אלא שאין בזה אפילו קמצוץ של אמת.
אנשים עצלים מתייחסים אל הצד השני כקבוצה. כולם אותו דבר, אותו צבע, אותן דעות. זה חוסך את הצורך לפתח זהות עצמית, להתווכח, לחשוב על מה הצד השני רוצה. זה חוסך לשאול "מי אני" כשאתה מגדיר עצמך דרך "נגד מי אני".
אני מכיר את זה על בשרי, כך היא הפוליטיקה שלנו. ולמרבה הצער גם רבים בתקשורת לוקחים בזה חלק.
אם אתה מתנגד לשיתוף פעולה אם בל"ד אז אתה גזען בעיני השמאל המילטטנטי.
ואת מי מעניין טיעונים על זכויות אזרחיות שוות לכל אדם ללא הבדלי דת גזע ומין אם אפשר להגיד גזען.
למי אכפת הויכוח האידאולגי על מדינת לאום מול מדינת כל לאומיה? רעיון הציונות ומשימת שילוב מיעוטים?
למי אכפת מה עשית בפועל למען דו קיום? העיקר שתעזור לנו פוליטית עכשיו ואחרי זה נחזור לשנוא אותך.
וכך גם השנאה לאותו שמאל בדיוק מצד ימין. מה זה משנה אם הוא משרת איתך בצבא, חושב כמוך על הכלכלה והחברה, רוצה כמוך בפריחת ישראל?
למי יש כוח להתעמק בפערים האידאולגים סביב הסכסוך הישראלי פלסטיני? או באין פערים בנושאים אחרים.
אז למרות שאף אחד לא טורח להתסכל במראה, להבחין בדבשת שעל גבו אלא רק של אחרים, אני מבקש מכם רגע לפני החג להתבונן בנו שוב.
השטחיות בשיח הציבורי לא משנה את המציאות.
שמאלנים וימנים חיים ביחד, מתחתנים ביחד ומגנים על המדינה ביחד.
הערבים הם חלק מהמדינה וצריך לשלב אותם עם זכויות וחובות. החרדים כאן וכך גם יתר השבטים. ביום שאחרי הכאוס הפוליטי המתמשך נצטרך לעבוד ביחד מחדש על הדבק.
במקום שבו משקים בשנאת האחר, לא צומח דבר.
שבת שלום
וחג שמח