אם היו מספרים לי סיפור כזה בלי שמות, לא הייתי מאמינה.
אז הנה הסיפור, עם הפרטים המלאים: יצחק שפירא, אדריכל בן 45 ממושב הזורעים, סיפר לי השבוע כך: "בערב חג הפסח דיברתי עם אייל המבורגר, שקיבל ממני כליה השנה. אייל הוא בן 53, מהוד השרון, אבא לשלוש בנות. כמו כולם, דיברנו על פסח של השנה שעברה, וכמה הכול השתנה, אבל אצלו הכול באמת השתנה: הוא סיפר איך בפסח בשנה שעברה, כמה חודשים לפני ההשתלה, בסגר הגדול, הוא היה צריך לנסוע לטיפולי דיאליזה.
הסגר היה הדוק, הוא נסע ברכב כמעט יחיד על הכביש, ושוב ושוב השוטרים עצרו אותו במחסומים. אייל היה מראה להם תעודת מחלה ואישור מעבר מיוחד לחולי כליות. השנה הוא חוגג כשהכליה שלי בתוך גופו, וכל זה הוא זיכרון רחוק. ממש מעבדות לחירות. החלטנו לפרסם את ההתכתבות שלנו בקבוצה של ארגון 'מתנת חיים'. תוך כמה דקות הגיעה התגובה המדהימה של יעקב".
יעקב הרשקוביץ גר במושב בני דקלים, ומשרת כשוטר סיור בתחנת קריית גת. כך הוא מספר: "הרבה שנים חשבתי על תרומת כליה, וכל פעם נרשמתי ובסוף ביטלתי. הסגר הראשון בפסח שינה אותי, וגרם לי ללכת על זה ברצינות. עמדתי במחסומי קורונה, ופגשתי כל כך הרבה אנשים כמו אייל, בדרך לדיאליזה או בדרך חזרה הביתה מדיאליזה. כאבתי ביחד איתם על המצב שבו הם נמצאים, והבנתי שאם יש לי יכולת לעזור אפילו לאחד מהם – עליי לעשות זאת. הפעם לא התחרטתי. התהליך היה מהיר והכליה שלי הגיעה אל בני מתתיהו, אבא לארבעה, בן 41, ממבשרת ציון. היא נקלטה טוב מאוד, ברוך השם, והוא חזר לחיים ולתפקוד מלא. תרומת הכליה היא אחד הדברים הכי ממלאים ומרגשים שיש. כמו שאשתי אומרת, זה הכי קרוב ללידה שגבר יכול להרגיש...".
בעודי מבקשת את רשותם של הארבעה לפרסם את הסיפור, שמתי לב שבעוד כמה ימים יחול יום השנה הראשון לפטירת הרב ישעיהו הבר, מייסד ארגון "מתנת חיים". האיש שהחל את מהפכת תרומת הכליות בישראל, ונפטר מקורונה.
חז"ל כותבים ש"צדיקים במיתתם קרואים חיים", כלומר, גם אחרי פטירתם, הם ממשיכים לחיות ולהשפיע בעולם הזה. להשפיע גם על שוטר שעומד במחסום, ובודק חולי כליות. כמה שהמשפט הזה נכון לגבי הרב הבר.