משה תמם ז"ל והרוצח חוגג

למשפחת תמם ולכולנו ביחד עמה אין את מי לחבק. הוא נרצח ואיננו ואילו הרוצח חוגג וצוהל בקרב משפחתו מכריו ובני עירו.

בעז שפירא , כ"ג בניסן תשפ"א

משה תמם ז"ל והרוצח חוגג-ערוץ 7
משפחת תמם
צילום: יוסי צור

עד מתי ניאלץ לחוות את ההשפלה הזו? עד מתי נמשיך לכאוב את השכול כתוצאה מתאוות הרצח של ערבים אכזריים וצמאי דם? עד מתי נמשיך להיות מתוסכלים, כואבים, המומים וזועקים נוכח העוול וחוסר הצדק עמו אנו נאלצים להתמודד?

היום זה קרה שוב. לאחר שלושים וחמש שנות מאסר השתחרר מהכלא הישראלי רושדי אבו-מוך מבאקה אל גארבייה שהיה מעורב ברצח החייל משה תמם לפני כשלושים ושבע שנים. הרצח האכזרי בוצע בידי אבו מוך וכמה ערבים נוספים, כדרכן של החיות השפלות האלה גופת משה ז"ל הושלכה אי שם ברחבי השומרון. משה תמם שהיה בדרך לחופשה בביתו לא הגיע הביתה.

לפני כמעט עשר שנים קצב מי שכיהן אז כנשיא שמעון פרס את עונשו של הרוצח, מה שאפשר את שחרורו היום. מה עבר אז בראשו הסהרורי של פרס אינני יודע אך בראותי היום את חגיגות השחרור של הרוצח לבי מתמלא חמה על נשיא מנותק ומנוכר שראה את "סבלות" האויב, ריחם עליו ועשה עמו חסד, חסד שכולו עוול נורא.

אבו מוך הגיע בשיירה רעשנית וחגיגית אל באקה אל גרביה ממנה יצא הנקלה והנבזה שבאדם. משפחתו ומכריו וכן ערבים רבים נוספים קשרו כתרים לראשו, זרים על כתפיו ובתהלוכת ניצחון ושמחה של פראי אדם שערך חיי אדם אינו קיים אצלם ליוו אותו, קבלו אותו אליהם וחגגו עמו.

באותן שעות ממש ומזה למעלה משלושים ושש שנים חיה משפחת תמם חיים של גיהינום עלי אדמות. מבקש אני מכם לחוות חוויה קשה, אישית, בלתי אמצעית. דמיינו את מה שלא ניתן כלל להעלות על הדעת – שבנכם הוא זה. בן טוב, יהודי טוב, בן אהוב. כזה העושה במסירות נפש שירות בצה"ל (משה ז"ל שירת בהנדסה קרבית) למען משפחתו ולמען עמו. והבן הזה המתוק מדבש, צעיר ויפה שכל עתידו לפניו יוצא הביתה לחופשה.

הוא מחכה לחופשה, משפחתו מצפה לו בגעגוע ובכיליון עיניים. האם כבר הכינה מטעמים האהובים עליו, האחים והאחיות ממתינים לחיבוקו החסון, הבית מלא שמחה לקראת הגעתו הצפויה. עד כאן החוויה מוכרת לרבים, אני משוכנע.

אלא שהסוף הוא נורא, נורא מכל. הבן מבושש לבוא ותוך זמן לא ארוך נופלים השמיים.

מאז משפחת תמם כואבת ואבלה, החיים השתנו באחת ולעולם לא ישובו להיות כפי שהיו. לאסוננו רבים בעמנו למודי שכול והייסורים הנלווים לו. כך שעה אחר שעה, יום אחרי יום, לילה אחרי לילה. ובמשך שנים מתייסרת לה משפחה אחת שהיא חלק ממשפחה גדולה – עם ישראל כולו המתייסר עמה.

ביום השחרור של הרוצח מכלאו ובהתקיים החגיגות המתלוות לו אנו נאלצים לצפות בעיניים כלות ובנפש פצועה במפלצות הערביות החוגגות את השחרור של הרוצח. חרטה, מחשבה שנייה, הכאה על חטא...משהו מכל זה נשמע באזור בקה אל גארבייה? קדחת!

דגלי "פלסטין", מוסיקה רועשת, חיבוקים ארוכים ונשיקות אינספור. והכול בשיירה ססגונית וארוכה בה מובל הרוצח אחר כבוד מלכים אל החברה ממנה יצא לרצוח.

למשפחת תמם ולכולנו ביחד עמה אין את מי לחבק. הוא נרצח ואיננו ואילו הרוצח חוגג וצוהל בקרב משפחתו מכריו ובני עירו. הכאב הזה שורף את הנשמה, ממש כך.

סוף דבר: אשמים אנו על שלא הרגנו את הרוצח מיד עם תפישתו. אשמים אנו על שנמצא בקרבנו יהודי שריחם על הרוצח האכזר וקצב את עונשו מה שאפשר את שחרורו היום כשבכך התאכזר אל הרחמנים בני משפחת הנרצח.

אשמים מנהיגינו לדורותיהם על שאינם משכילים להנהיג עונש מוות לכל מי שרוצח יהודי על שום היותו יהודי. עד אשר לא ישונה המצב החולני הזה נמשיך כנראה לסבול את הכאב, התסכול, ההשפלה והאובדן. עד אז תימשכנה החגיגות בבתי הרוצחים בבקה אל גארבייה ובכל מקום אחר ממנו יוצאת תאוות הרצח הערבית וחוברת לפגיון, לאש ולפצצות על מנת לשפוך דם יהודי.