אנחנו במלחמה נגד האוקיינוס, ושני הצדדים מפסידים

למרות הדימוי הרומנטי והשליו שלו, סרט דוקו חדש שעלה בנטפליקס מנסה להראות את הצדדים האפלים של מכונת ההרג המשומנת שנקראת דיג

תגיות: נטפליקס
אריאל פייגלין - ערוץ 7 , כ"ד בניסן תשפ"א

אנחנו במלחמה נגד האוקיינוס, ושני הצדדים מפסידים-ערוץ 7
Seaspiracy
Courtesy of Netflix © 2021

הכאה על החזה אולי עדיין איננה מוכרת כספורט אולימפי, אבל אין ספק שמה שבעבר היה תחביבן של זקנות פולניות הלך וצבר תאוצה בשנים האחרונות בעיקר בזכות הרשתות החברתיות.

איכות הסביבה, קיימות ועוד שלל נושאים שפעם היו נחלתם של קומץ משוגעים לדבר, הפכו לאחד הטרנדים החמים של העשור האחרון.

'Seaspiracy', סרט הדוקו החדש מבית היוצר של נטפליקס, הוא לכאורה עוד סרט שרוכב על הגל, אבל למעשהו הוא חותר תחת כל מה שידעתם, או חשבתם שידעתם, על קיימות. הטעו אותנו, הוא אומר, הסכנה לסביבה אמנם אמיתית, אבל כל ארגוני הסביבה הם מסך עשן אחד גדול.

לימדו אותנו שחד-פעמי הוא האויב הגדול ביותר של האנושות ושקשיות מפלסטיק הן זוועה שאפילו השטן לא יכל לדמיין, אבל בואו תשמעו קצת עובדות: קשיות פלסטיק מהוות 0.03 מהזיהום הימי, רשתות דיג ישנות שהושלכו מהוות 46%, וזה עוד בלי שהזכרנו את שאר ציוד הדיג.

גם הדיג עצמו, הסרט אמנם מתחיל ומסיים בתמונות של דיג כרישים ולווייתנים כדי לזעזע את הצופים, אבל המסר העיקרי הוא שדיג מכוון הוא אפילו לא טיפה בים. הנזק האמיתי הוא 'שלל הלוואי', דגים שנתפסים ברשתות בטעות ונזרקים חזרה למים כמו אבן שאין לה הופכין.

עלי טבריזי, יוצר הסרט, מביא כמה מספרים, ובכנות זה מזעזע. 40 % מהדיג העולמי מושלך חזרה למים, ורובם המוחלט מתים עוד לפני הנחיתה במים. מה זה אומר? שבתחילת הסרט אולי רואים כמה כרישים שניצודו בשביל הסנפיר שלהם, אבל יש עוד 50 מיליון כרישים שנהרגים סתם, כדרך אגב.

אוקי, אבל אנחנו לא אוכלים כרישים/חסילונים/לווייתנים או כל הדגים שהוא מראה שם, אז מה זה רלוונטי אלינו? ובכן, סלמון מחוות כנראה שאנחנו אוכלים, וגם שם המספרים לא משהו. 50% מהם מתים בהתחלה ומושלכים לזבל, יוצרים זיהום ששווה בגודלו לזיהום של כל אוכלוסיית סקוטלנד.

אז מה האינטרס של כל העמותות והארגונים לדבר דווקא על קשיות? כסף, והרבה ממנו. "הרבה קבוצות לא מעוניינות לפתור את הבעיה", אומר אחד המרואיינים, "הן מעוניינות לנצל אותה". מלבד התרומות הנכבדות שהם מקבלים מחברות שעוסקות בדיג, העמותות האלו מקבלות תשלום על תו תקן 'ידידותי לסביבה' שהן מעניקות לאותן חברות, לא בדיוק בסיס יציב ליציאה נגד דיג...

יותר משהסרט הוא כתב אישום נגד החברה המודרנית וצרכני הדגים, אף שהוא נוגע בנושא בסוף, הסרט הוא אצבע מאשימה כנגד אותם ארגונים שמתיימרים להגן על הסביבה, ולפחות בתחושה שלי האג'נדה הזו (שייתכן בהחלט שהיא מוצדקת) קצת עיוותה את נקודת המבט של היוצר.

אין ספק שהתופעה שמתאר הסרט קיימת לפחות בחלקה, ושהסירוב להתראיין והפזמון החוזר של "אסור לצלם" מעורר חשד, אבל מרגיש שהיוצר לקח את הקטעים האלו שמופיעים די בתחילת הסרט כדי להצדיק כל טענה ותיאוריית קונספירציה שהוא יציג בהמשך. אגב, מקור השם של הסרט הוא הלחם המילים ים וקונספירציה באנגלית.

חוטי הדיג שבחכות בלבד הם באורך שמספיק בכדי להקיף את כדור הארץ 500 פעמים.
Courtesy of Netflix © 2021

הוא מציג כתגליות חדשות דברים שכבר ידועים לכולם ואפילו נעשו עליהם סרטים בעבר, משרבב סיפורים על איומים על חייו ושחיתות שלטונים כשבפועל אין לזה שום עדות בסרט, ובכללי, מקפץ בין הרבה מאוד נושאים שלכולם קשר לאוקיינוס, למשל שבספינות דייגים בתאילנד יש עבדות, אך קשר מינורי ביותר אחד לשני.

בפן הטכני, הוא מראיין הרבה פעילים חברתיים ועיתונאים, ומעט מידי מדענים. הנתונים שהוא מביא נשלפים כלאחר יד, מבלי לטרוח להציג אותם בתוך ההקשר הכולל והמחקר שבו נעשו. תיאוריה אחת שהוא מצטט הופרכה כבר בידי המדען שהציע אותה, ובכללי, מריח שמשהו רקוב בממלכת דנמרק.

האם זה אומר שזה לא סרט חשוב ושאין בו דברים נכונים? לא, אפילו ממש לא. אין ספק שהסרט פותח למחשבה ומציג כמה נקודות מעניינות, למשל הנתונים על השלל לוואי שאני אישית לא הייתי מודע אליהם והפוזיציה של עמותות וארגונים מסוימים. אבל, וזה אבל חשוב, צריך לקחת את הדברים בעירבון מוגבל, ולזכור שבסוף מדובר בסרט של נטפליקס ולא בדוח של האו"ם.