כלת פרס ישראל על תרומתה המיוחדת לחברה ולמדינה השנה היא גאולה כהן, לוחמת לח"י, סופרת, עיתונאית, חברת כנסת, יוזמת ומובילה מפעלים תרבותיים וחינוכיים, פעילה שניהלה מאבקים לקליטת עליה מברית המועצות ומאתיופיה.
כמו כן מוענק פרס ישראל לאלוף (מיל) מאיר עמית אשר משקף בתולדות חייו עשייה חלוצית וציונית מגוונת, פעילות בטחונית משמעותית וקידום ופיתוח הכלכלה והתעשייה הישראלית.
פרס ישראל מוענק גם לארגון יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה. "יד ושם", מהווה סמל ומופת לאחדות העם ולמסורת היהודית של ערבות הדדית. היא פונה לכל מגזרי האוכלוסייה ומהווה מוקד להזדהות לציבורים שונים בישראל ובעולם.
בוועדת השופטים לפרס ישראל חברים: השופטת (בדימוס) שרה פריש, חברה. מר מרדכי בן-פורת, יו"ר - זוכה פרס ישראל בעבר. מר ארנון מנטבר, חבר - מנכ"ל ג'וינט ישראל.
גאולה כהן שכאמור נבחרה השנה לכלת פרס ישראל למפעל חיים נולדה בתל אביב בי' בטבת התרפ"ו דצמבר 1925. אביה, יוסף, עלה מתימן בשנת תרס"ה, 1905 ונמנה עם המייסדים וראשי התאחדות התימנים בארץ. אמה, מרים נולדה בירושלים העתיקה.
בשנת 1943 הצטרפה לארגון לוחמי חרות ישראל (לח"י). בשל חברותה בלח"י היא גורשה מלימודיה בסמינר לוינסקי. היא נרדפה על ידי הבולשת הבריטית וירדה למחתרת בשנת 1945, בעזבה את בית הוריה בתל אביב. בלח"י מילאה תפקידים רבים, אבל בעיקר שימשה כקריינית הראשית של תחנת השידור המחתרתית. נעצרה בעת שידור חי בפברואר 1946, נדונה למאסר של תשע שנים ונכלאה בבית הסוהר לנשים בבית לחם.
עם שמיעת גזר הדין הכריזה מספסל הנאשמים כי הבריטים לא יזכו לשבת בארץ 9 שנים. אמה ממקום מושבה בבית המשפט, קמה על רגליה ושרה באוזני השופטים את "התקווה".
כהן עשתה שני נסיונות נועזים של בריחה מהכלא. הראשון נכשל אך בשני, שהיה מבצע מתוחכם של פעילות, תכנון ושליטה עצמית, הצליחה לברוח.
חזרה לפעילות בלח"י ונישאה לעמנואל הנגבי, שהיה ממפקדי המבצעים החשובים בלח"י. עם הקמת המדינה העברית, היתה מועמדת לבחירות ברשימת "הלוחמים" לכנסת הראשונה.
למדה באוניברסיטה העברית וסיימה תואר שני במקרא, ספרות ופילוסופיה. הקימה אגודת סטודנטים בשם "סלע" (סטודנטים למהפכה עברית). היתה חברת המערכת של הירחון "סולם" בעריכת ד"ר ישראל אלדד. בחוברות אלה הדפיס המשורר אורי צבי גרינברג מחזורי שירה גדולים. כמו כן היתה חברה במערכת העיתון "דברי הימים" שהציג את מאורעות העבר במתכונת ידיעות היסטוריות מודרניות.
בשנת 1960 הוציאה לאור את ספרה הראשון "סיפורה של לוחמת" שיצא עד היום במהדורות רבות ותורגם לאנגלית, רוסית, צרפתית והולנדית. דוד בן גוריון, ראש הממשלה דאז, קרא את ספרה וכתב לה מכתב נרגש ובו הביע את הערכתו למסירות הנפש של לוחמי לח"י ולאישיותו של מפקדם, אברהם שטרן-יאיר. את מכתבו חתם בן גוריון במילים: "קדוש העט שכתב ספר זה".
קטעים מספר זה נכללים בספרי לימוד בבתי ספר. כמו כן מהווה הספר נושא לעבודות גמר וחיבורים לתלמידי תיכון וסטודנטים.
בשנות השישים, היתה חברת מערכת העיתון "מעריב", והיתה בעלת שני טורים שבועיים - "השולחן המרובע", ו"בארבע עיניים עם...".
בעקבות תחקיר שפרסמה על חוסר הידע של בני הנוער על היהדות והציונות, הוזמנה לשר החינוך דאז זלמן ארן והשפיעה על תגבור לימודי התודעה היהודית בבתי הספר.
שידרה בגלי צה"ל, כתבה "בידיעות אחרונות". כיום בעלת טור ב"מעריב", ותוכנית שבועית ב"קול ישראל".
פעלה במאבק למען עליית יהודי בריה"מ והיתה מאלו שתבעה לפעול בגלוי למענם. בפעולתה זו, השתתפה כנואמת מרכזית בעצרת עם ענקית ב"מדיסון סקוור גארדן" בניו יורק, למען יהודי בריה"מ ונפגשה בנושא עם מנהיגים יהודים ועורכי עיתונים בארה"ב.
בדצמבר 1969 קיימה מסע הסברה בנושא מחוף לחוף בארה"ב יחד עם שני פעילי העלייה - דב שפרלינג ויאשה קזאקוב. היתה בין היוזמים והמארגנים של שביתת הרעב של קזאקוב, ליד האומות המאוחדות.
בספטמבר 1971 החלו להיפתח שערי בריה"מ. נתן שרנסקי סיפר כי נשא את תמונתה של גאולה כהן בעת מאסרו הממושך בכלא הסובייטי.
על פעילותה למען יהדות אוקראינה-ישראל קבלה מדליה.
בשנת 1970 הצטרפה לתנועת החרות. בשנת 1972 ייסדה את "המדרשה הלאומית ע"ש אריה בן אליעזר" ללימודי הציונות, היהדות ונושאים לאומיים.
עם היווצרות תנועת "גוש אמונים", נטלה חלק פעיל במאבק מען ההתיישבות היהודית בשומרון, ביהודה ובחבל עזה. יחד עם הרב צבי יהודה קוק זצ"ל ועם אריק שרון נטעה את השתיל הראשון באדמת השומרון, לאחר "אלפיים שנה".
כיהנה בכנסת ברציפות במשך 19 שנים. הרבה לפני בוא גלי העלייה מבריה"מ - הקימה בכנסת את ועדת העליה והקליטה ועמדה בראשה. באומרה: "זאת תהיה הוועדה הכי עסוקה בכנסת"... על כך אמר אז יצחק שמיר, "את גאולה בפעילותה הציבורית במדינה מאפיינים שני דברים: להט מהפכני וכושר להזיז דברים...
הייתה בין מייסדי תנועת "התחיה" לאחר פרישתה מן הליכוד בשנת 1978, בשל התנגדותה להסכמי קמפ דייוויד. לחמה נגד הנסיגה מסיני ומימית, והיתה חוד החנית בכנסת במאבק למען ההתיישבות היהודית ביש"ע ובעיקר בחברון ובעיר דוד.
בהיותה בכנסת היתה חברת ועדת חוץ ובטחון והיתה שותפה בחקיקת "חוק יסוד: ירושלים", ובה מקום מושבם של נשיא המדינה, הכנסת, הממשלה ובית המשפט העליון, וכן את שמירת המקומות הקדושים בירושלים, והחופש הגישה של כל בני כל הדתות אליהם.
יחד עם ח"כ משה שמיר פעלה גם לחקיקת "חוק הגולן" שנחקק בראשית שנות ה-80 והחיל את החוק, השיפוט והמינהל הישראלים על רמת הגולן.
יחד עם ח"כ עדנה סולודר ייסדה ב-1987 את שדולת הח"כים למען יונתן פולארד ושתיהן היו הראשונות שביקרו אותו בכלאו בארה"ב, והעלו בכנסת ב-1990 את הדרישה להעניק לו אזרחות ישראלית, תביעה שנענתה רק חמש שנים מאוחר יותר.
כיו"ר ועדת העליה והקליטה היתה מעורבת במאבק למען העלאתם וקליטתם של עולי אתיופיה. בספטמבר 1990, כשהגיעו ידיעות קשות על סבלם של יהודי אתיופיה במחנות אדיס אבבה, נסעה לאתיופיה בעידודו של ראש הממשלה, נפגשה שם עם שרי ממשלת אתיופיה ותרמה תרומה ניכרת ל"מבצע שלמה" אשר החל חודשים לאחר מכן.
פעלה להעלות לארץ הורים ובנים מאתיופיה שהתאחדו עם בני משפחותיהם.
ב-1990 מונתה לסגנית שר במשרד המדע, ופעלה רבות למען קליטת מדענים.
בדצמבר 1994 כשגברו מקרי הרצח בחברון וקרית ארבע, עברה להתגורר חלקית בקרית ארבע כדי לעודד את המתיישבים וחילקה זמנה בין קראוון בקרית ארבע לבין ביתה בירושלים.
גאולה כהן היא אמו של צחי הנגבי, שכיהן כשר הבריאות ושר המשפטים, ומכהן כיום כשר לאיכות הסביבה. היא סבתא לשלושה נכדים.
בשנת 1998 הקימה ביוזמתה של "בית מורשת המשורר אורי צבי גרינברג", שאותו היא מנהלת עד היום בהתנדבות.
בית מורשת אצ"ג פועל בחסות מועצה אקדמית שבה חברים חוקרי הספרות מהצד הפוליטי של השמאל והימין.
המקום שפועל בירושלים הפך למרכז תרבות ייחודי. כהן יזמה ערבי קריאה בשירי המשורר, והביאה להחייאת תרבות קריאת שירה בחוגים רבים. בבית זה נערכים סמינרים והרצאות לספרות, בעיקר לשירה: למורים ותלמידים, לסטודנטים ולתלמידי תיכון, חיילי צה"ל, לעולים חדשים ולכל שוחרי התרבות.
תולדות חייה של גאולה כהן חופפים את תולדות המאבק לשחרור ארץ-ישראל מעול הכיבוש הבריטי, להקמת מדינת ישראל, ולמאבקים על עצמאותה וזהותה.
דמותה הינה דמות מופת למאמינים בכוחו ובייחודו של העם העברי ובמחוייבותו של היחיד לחברה ולעם. את חירות היהודי, כפרט, היא מציבה בהיקף חירות העם היהודי.
דבקותה בעקרונותיה ונכונותה לשלם על-כך מחיר פוליטי עוררו כבוד והערכה בקרב תומכים ומתנגדים. כך, למשל, כתב העיתונאי אהרון בכר ז"ל בעת מאבקה הפרלמנטרי נגד עקירת ההתיישבות היהודית בסיני ובחבל ימית.
"לפעמים צריך לדעת להסיר את הכובע גם בפני אנשים שאתה מתנגד לדעותיהם... מעט מאוד אנשים בספסלי הליכוד יכלו לעורר השבוע, כמוה, אהדה אנושית פשוטה ואינסטינקטיבית... גאולה כהן נשארה בחוץ, בודדה, גאה ועזובה... היא לא עשתה את חשבון הכיסא ולא את חשבון הקריירה. ביום שני, בכנסת, היא חתמה במו ידיה על גזר-הדין הפוליטי שלה. מי שאינו מכבד אותה על-כך, אינו מכבד גם את עקרונותיו שלו וספק, אגב, א יש לו בכלל עקרונות... אני מתנגד לכל מילה שהיא אמרה והיא אומרת, אבל אני מסיר בפניה להלן את הכובע. כל הכבוד".
על כל אלה מצאה ועדת השופטים את הגב' גאולה כהן ראויה לקבל את פרס ישראל לשנת התשס"ג בתחום מפעל חיים - תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
כמו כן מוענק פרס ישראל לאלוף (מיל) מאיר עמית אשר משקף בתולדות חייו עשייה חלוצית וציונית מגוונת, פעילות בטחונית משמעותית וקידום ופיתוח הכלכלה והתעשייה הישראלית.
פרס ישראל מוענק גם לארגון יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה. "יד ושם", מהווה סמל ומופת לאחדות העם ולמסורת היהודית של ערבות הדדית. היא פונה לכל מגזרי האוכלוסייה ומהווה מוקד להזדהות לציבורים שונים בישראל ובעולם.
בוועדת השופטים לפרס ישראל חברים: השופטת (בדימוס) שרה פריש, חברה. מר מרדכי בן-פורת, יו"ר - זוכה פרס ישראל בעבר. מר ארנון מנטבר, חבר - מנכ"ל ג'וינט ישראל.
גאולה כהן שכאמור נבחרה השנה לכלת פרס ישראל למפעל חיים נולדה בתל אביב בי' בטבת התרפ"ו דצמבר 1925. אביה, יוסף, עלה מתימן בשנת תרס"ה, 1905 ונמנה עם המייסדים וראשי התאחדות התימנים בארץ. אמה, מרים נולדה בירושלים העתיקה.
בשנת 1943 הצטרפה לארגון לוחמי חרות ישראל (לח"י). בשל חברותה בלח"י היא גורשה מלימודיה בסמינר לוינסקי. היא נרדפה על ידי הבולשת הבריטית וירדה למחתרת בשנת 1945, בעזבה את בית הוריה בתל אביב. בלח"י מילאה תפקידים רבים, אבל בעיקר שימשה כקריינית הראשית של תחנת השידור המחתרתית. נעצרה בעת שידור חי בפברואר 1946, נדונה למאסר של תשע שנים ונכלאה בבית הסוהר לנשים בבית לחם.
עם שמיעת גזר הדין הכריזה מספסל הנאשמים כי הבריטים לא יזכו לשבת בארץ 9 שנים. אמה ממקום מושבה בבית המשפט, קמה על רגליה ושרה באוזני השופטים את "התקווה".
כהן עשתה שני נסיונות נועזים של בריחה מהכלא. הראשון נכשל אך בשני, שהיה מבצע מתוחכם של פעילות, תכנון ושליטה עצמית, הצליחה לברוח.
חזרה לפעילות בלח"י ונישאה לעמנואל הנגבי, שהיה ממפקדי המבצעים החשובים בלח"י. עם הקמת המדינה העברית, היתה מועמדת לבחירות ברשימת "הלוחמים" לכנסת הראשונה.
למדה באוניברסיטה העברית וסיימה תואר שני במקרא, ספרות ופילוסופיה. הקימה אגודת סטודנטים בשם "סלע" (סטודנטים למהפכה עברית). היתה חברת המערכת של הירחון "סולם" בעריכת ד"ר ישראל אלדד. בחוברות אלה הדפיס המשורר אורי צבי גרינברג מחזורי שירה גדולים. כמו כן היתה חברה במערכת העיתון "דברי הימים" שהציג את מאורעות העבר במתכונת ידיעות היסטוריות מודרניות.
בשנת 1960 הוציאה לאור את ספרה הראשון "סיפורה של לוחמת" שיצא עד היום במהדורות רבות ותורגם לאנגלית, רוסית, צרפתית והולנדית. דוד בן גוריון, ראש הממשלה דאז, קרא את ספרה וכתב לה מכתב נרגש ובו הביע את הערכתו למסירות הנפש של לוחמי לח"י ולאישיותו של מפקדם, אברהם שטרן-יאיר. את מכתבו חתם בן גוריון במילים: "קדוש העט שכתב ספר זה".
קטעים מספר זה נכללים בספרי לימוד בבתי ספר. כמו כן מהווה הספר נושא לעבודות גמר וחיבורים לתלמידי תיכון וסטודנטים.
בשנות השישים, היתה חברת מערכת העיתון "מעריב", והיתה בעלת שני טורים שבועיים - "השולחן המרובע", ו"בארבע עיניים עם...".
בעקבות תחקיר שפרסמה על חוסר הידע של בני הנוער על היהדות והציונות, הוזמנה לשר החינוך דאז זלמן ארן והשפיעה על תגבור לימודי התודעה היהודית בבתי הספר.
שידרה בגלי צה"ל, כתבה "בידיעות אחרונות". כיום בעלת טור ב"מעריב", ותוכנית שבועית ב"קול ישראל".
פעלה במאבק למען עליית יהודי בריה"מ והיתה מאלו שתבעה לפעול בגלוי למענם. בפעולתה זו, השתתפה כנואמת מרכזית בעצרת עם ענקית ב"מדיסון סקוור גארדן" בניו יורק, למען יהודי בריה"מ ונפגשה בנושא עם מנהיגים יהודים ועורכי עיתונים בארה"ב.
בדצמבר 1969 קיימה מסע הסברה בנושא מחוף לחוף בארה"ב יחד עם שני פעילי העלייה - דב שפרלינג ויאשה קזאקוב. היתה בין היוזמים והמארגנים של שביתת הרעב של קזאקוב, ליד האומות המאוחדות.
בספטמבר 1971 החלו להיפתח שערי בריה"מ. נתן שרנסקי סיפר כי נשא את תמונתה של גאולה כהן בעת מאסרו הממושך בכלא הסובייטי.
על פעילותה למען יהדות אוקראינה-ישראל קבלה מדליה.
בשנת 1970 הצטרפה לתנועת החרות. בשנת 1972 ייסדה את "המדרשה הלאומית ע"ש אריה בן אליעזר" ללימודי הציונות, היהדות ונושאים לאומיים.
עם היווצרות תנועת "גוש אמונים", נטלה חלק פעיל במאבק מען ההתיישבות היהודית בשומרון, ביהודה ובחבל עזה. יחד עם הרב צבי יהודה קוק זצ"ל ועם אריק שרון נטעה את השתיל הראשון באדמת השומרון, לאחר "אלפיים שנה".
כיהנה בכנסת ברציפות במשך 19 שנים. הרבה לפני בוא גלי העלייה מבריה"מ - הקימה בכנסת את ועדת העליה והקליטה ועמדה בראשה. באומרה: "זאת תהיה הוועדה הכי עסוקה בכנסת"... על כך אמר אז יצחק שמיר, "את גאולה בפעילותה הציבורית במדינה מאפיינים שני דברים: להט מהפכני וכושר להזיז דברים...
הייתה בין מייסדי תנועת "התחיה" לאחר פרישתה מן הליכוד בשנת 1978, בשל התנגדותה להסכמי קמפ דייוויד. לחמה נגד הנסיגה מסיני ומימית, והיתה חוד החנית בכנסת במאבק למען ההתיישבות היהודית ביש"ע ובעיקר בחברון ובעיר דוד.
בהיותה בכנסת היתה חברת ועדת חוץ ובטחון והיתה שותפה בחקיקת "חוק יסוד: ירושלים", ובה מקום מושבם של נשיא המדינה, הכנסת, הממשלה ובית המשפט העליון, וכן את שמירת המקומות הקדושים בירושלים, והחופש הגישה של כל בני כל הדתות אליהם.
יחד עם ח"כ משה שמיר פעלה גם לחקיקת "חוק הגולן" שנחקק בראשית שנות ה-80 והחיל את החוק, השיפוט והמינהל הישראלים על רמת הגולן.
יחד עם ח"כ עדנה סולודר ייסדה ב-1987 את שדולת הח"כים למען יונתן פולארד ושתיהן היו הראשונות שביקרו אותו בכלאו בארה"ב, והעלו בכנסת ב-1990 את הדרישה להעניק לו אזרחות ישראלית, תביעה שנענתה רק חמש שנים מאוחר יותר.
כיו"ר ועדת העליה והקליטה היתה מעורבת במאבק למען העלאתם וקליטתם של עולי אתיופיה. בספטמבר 1990, כשהגיעו ידיעות קשות על סבלם של יהודי אתיופיה במחנות אדיס אבבה, נסעה לאתיופיה בעידודו של ראש הממשלה, נפגשה שם עם שרי ממשלת אתיופיה ותרמה תרומה ניכרת ל"מבצע שלמה" אשר החל חודשים לאחר מכן.
פעלה להעלות לארץ הורים ובנים מאתיופיה שהתאחדו עם בני משפחותיהם.
ב-1990 מונתה לסגנית שר במשרד המדע, ופעלה רבות למען קליטת מדענים.
בדצמבר 1994 כשגברו מקרי הרצח בחברון וקרית ארבע, עברה להתגורר חלקית בקרית ארבע כדי לעודד את המתיישבים וחילקה זמנה בין קראוון בקרית ארבע לבין ביתה בירושלים.
גאולה כהן היא אמו של צחי הנגבי, שכיהן כשר הבריאות ושר המשפטים, ומכהן כיום כשר לאיכות הסביבה. היא סבתא לשלושה נכדים.
בשנת 1998 הקימה ביוזמתה של "בית מורשת המשורר אורי צבי גרינברג", שאותו היא מנהלת עד היום בהתנדבות.
בית מורשת אצ"ג פועל בחסות מועצה אקדמית שבה חברים חוקרי הספרות מהצד הפוליטי של השמאל והימין.
המקום שפועל בירושלים הפך למרכז תרבות ייחודי. כהן יזמה ערבי קריאה בשירי המשורר, והביאה להחייאת תרבות קריאת שירה בחוגים רבים. בבית זה נערכים סמינרים והרצאות לספרות, בעיקר לשירה: למורים ותלמידים, לסטודנטים ולתלמידי תיכון, חיילי צה"ל, לעולים חדשים ולכל שוחרי התרבות.
תולדות חייה של גאולה כהן חופפים את תולדות המאבק לשחרור ארץ-ישראל מעול הכיבוש הבריטי, להקמת מדינת ישראל, ולמאבקים על עצמאותה וזהותה.
דמותה הינה דמות מופת למאמינים בכוחו ובייחודו של העם העברי ובמחוייבותו של היחיד לחברה ולעם. את חירות היהודי, כפרט, היא מציבה בהיקף חירות העם היהודי.
דבקותה בעקרונותיה ונכונותה לשלם על-כך מחיר פוליטי עוררו כבוד והערכה בקרב תומכים ומתנגדים. כך, למשל, כתב העיתונאי אהרון בכר ז"ל בעת מאבקה הפרלמנטרי נגד עקירת ההתיישבות היהודית בסיני ובחבל ימית.
"לפעמים צריך לדעת להסיר את הכובע גם בפני אנשים שאתה מתנגד לדעותיהם... מעט מאוד אנשים בספסלי הליכוד יכלו לעורר השבוע, כמוה, אהדה אנושית פשוטה ואינסטינקטיבית... גאולה כהן נשארה בחוץ, בודדה, גאה ועזובה... היא לא עשתה את חשבון הכיסא ולא את חשבון הקריירה. ביום שני, בכנסת, היא חתמה במו ידיה על גזר-הדין הפוליטי שלה. מי שאינו מכבד אותה על-כך, אינו מכבד גם את עקרונותיו שלו וספק, אגב, א יש לו בכלל עקרונות... אני מתנגד לכל מילה שהיא אמרה והיא אומרת, אבל אני מסיר בפניה להלן את הכובע. כל הכבוד".
על כל אלה מצאה ועדת השופטים את הגב' גאולה כהן ראויה לקבל את פרס ישראל לשנת התשס"ג בתחום מפעל חיים - תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.