בפרסום ראשוני ובלעדי חושף ערוץ 7 את עדותו של ש. שמספר איך אבישי רביב הסית אותו ואת חברו לפעול נגד שרת החינוך דאז שולמית אלוני.
מעדות זו ניתן ללמוד עד כמה רחוק היה מוכן ללכת כדי להפליל צעירים.
ש., כיום בן 24, סיפר כי בילדותו, כשהיה בן 13, הצטרף לתנועת הנוער של כהנא.
כזכור, לאחר הירצחו של הרב מאיר כהנא הי"ד, פרץ ויכוח סביב השאלה מי ינהיג את התנועה, וממשיכי דרכו התפצלו לשני פלגים. ש. לא היה מעורב בפרטי הסכסוך והסתובב בין בשני המחנות. בהתחלה הצטרף ל"כהנא חי" ולאחר תקופה קצרה התחיל ללכת גם למשרד תנועת "כך" ליד בית ראש הממשלה בירושלים. שם פגש לראשונה את אבישי רביב.
"כמה ימים אחר כך", מספר ש., "ביקרתי שוב בסניף של 'כך' בירושלים והתרגשתי כשאבישי רביב פנה אלי וזכר את שמי. הוא נתן לי להרגיש חשוב ובתור ילד זה 'קנה' אותי. הרי בסה"כ הסיבה שבגללה הצטרפתי לתנועה היא, שבתור נער הרגשתי בגיל הזה צורך מיוחד לפעול ולעשות למען המדינה ולא רק לשבת ולדבר כמו שכולם עושים. אבישי רביב נתן לי להרגיש מיוחד ולא סתם עוד איזה אחד… לאבישי היתה כריזמה וסגנון של דיבור שמושך אליו אנשים. הוא פנה אלי בסגנון של 'אהלן מה קורה' ", מסביר ש..
"באחד המפגשים איתו, הייתי יחד עם עוד נער בגילי, הוא פנה אלינו ואמר ששנינו עומדים לשנות את פני המדינה, לפעול למען עם ישראל ולהיות גיבורים. ככה הוא ניסה שעה ארוכה לדבר על ליבנו. הוא סיפר לנו ששולמית אלוני, שהייתה אז שרה, אמורה להופיע ולהרצות במסיבת עיתונאים בבית אגרון. הוא הביא לכל אחד מאיתנו שני בקבוקים של ליטר וחצי שהיו ממולאים בנוזל צהוב ואמר לנו לשפוך את זה על הפנים שלה".
הוא הסביר לנו שיש לה מאבטחים ולכן הדרך הטובה ביותר לעשות את זה היא בהפתעה - לרוץ, להתיז ולברוח. הוא הזהיר אותנו שאם ניתפס לא נעז להלשין, וציטט לנו קטעים כמו "ולמלשינים אל תהי תקווה". הוא הסביר לנו איך בית אגרון נראה מבחוץ ומבפנים ואיך להגיע אליו, וערך לנו תדריך לפני היציאה שכלל את כל הפרטים הטכניים.
באותו ערב הגענו שנינו, אני והנער השני, לבית אגרון, כשהבקבוקים מוחבאים בתוך תיקי בית-הספר שלנו. התחלנו לפטרל מסביב כדי להכיר את המקום וללמוד את השטח. היינו אמורים לשפוך את החומצה עליה בגמר ההרצאה כשהיא יוצאת מהבניין, ולכן בדקנו אם יש יציאות אחוריות לבניין, מיקום החניה שבה יחנה הרכב שיאסוף אותה בגמר ההרצאה וחיפשנו את הדרך הטובה ביותר להסתלק משם לאחר המעשה.
בסופם של כל הבדיקות נותר לנו רק להמתין בחוץ ולחכות בסבלנות שתיגמר ההרצאה. עברה שעה, עברו שעתיים, השרה בוששה מלצאת ובינתיים החלו לכונן בי ייסורי מצפון ורגשות חרטה. החלטתי שזה לא בסדר שאני אפגע בה ואולי גם אהרוג אותה רק בגלל שאני לא מסכים עם דעותיה. שאלתי את ה'שותף שלי' מה דעתו והוא אמר לי שגם הוא לא רוצה לעשות את זה ושהוא לא מוכן לשבת בכלא. החלטנו להיפטר מהבקבוקים ולהעלם מהשטח.
למחרת פגש אותנו אבישי רביב ושאל אותנו מה קרה ולמה לא עשינו זאת. הוא כמובן כבר לא פירגן לנו אלא קרא לנו "פחדנים" ו"נקניקים".
מעדות זו ניתן ללמוד עד כמה רחוק היה מוכן ללכת כדי להפליל צעירים.
ש., כיום בן 24, סיפר כי בילדותו, כשהיה בן 13, הצטרף לתנועת הנוער של כהנא.
כזכור, לאחר הירצחו של הרב מאיר כהנא הי"ד, פרץ ויכוח סביב השאלה מי ינהיג את התנועה, וממשיכי דרכו התפצלו לשני פלגים. ש. לא היה מעורב בפרטי הסכסוך והסתובב בין בשני המחנות. בהתחלה הצטרף ל"כהנא חי" ולאחר תקופה קצרה התחיל ללכת גם למשרד תנועת "כך" ליד בית ראש הממשלה בירושלים. שם פגש לראשונה את אבישי רביב.
"כמה ימים אחר כך", מספר ש., "ביקרתי שוב בסניף של 'כך' בירושלים והתרגשתי כשאבישי רביב פנה אלי וזכר את שמי. הוא נתן לי להרגיש חשוב ובתור ילד זה 'קנה' אותי. הרי בסה"כ הסיבה שבגללה הצטרפתי לתנועה היא, שבתור נער הרגשתי בגיל הזה צורך מיוחד לפעול ולעשות למען המדינה ולא רק לשבת ולדבר כמו שכולם עושים. אבישי רביב נתן לי להרגיש מיוחד ולא סתם עוד איזה אחד… לאבישי היתה כריזמה וסגנון של דיבור שמושך אליו אנשים. הוא פנה אלי בסגנון של 'אהלן מה קורה' ", מסביר ש..
"באחד המפגשים איתו, הייתי יחד עם עוד נער בגילי, הוא פנה אלינו ואמר ששנינו עומדים לשנות את פני המדינה, לפעול למען עם ישראל ולהיות גיבורים. ככה הוא ניסה שעה ארוכה לדבר על ליבנו. הוא סיפר לנו ששולמית אלוני, שהייתה אז שרה, אמורה להופיע ולהרצות במסיבת עיתונאים בבית אגרון. הוא הביא לכל אחד מאיתנו שני בקבוקים של ליטר וחצי שהיו ממולאים בנוזל צהוב ואמר לנו לשפוך את זה על הפנים שלה".
הוא הסביר לנו שיש לה מאבטחים ולכן הדרך הטובה ביותר לעשות את זה היא בהפתעה - לרוץ, להתיז ולברוח. הוא הזהיר אותנו שאם ניתפס לא נעז להלשין, וציטט לנו קטעים כמו "ולמלשינים אל תהי תקווה". הוא הסביר לנו איך בית אגרון נראה מבחוץ ומבפנים ואיך להגיע אליו, וערך לנו תדריך לפני היציאה שכלל את כל הפרטים הטכניים.
באותו ערב הגענו שנינו, אני והנער השני, לבית אגרון, כשהבקבוקים מוחבאים בתוך תיקי בית-הספר שלנו. התחלנו לפטרל מסביב כדי להכיר את המקום וללמוד את השטח. היינו אמורים לשפוך את החומצה עליה בגמר ההרצאה כשהיא יוצאת מהבניין, ולכן בדקנו אם יש יציאות אחוריות לבניין, מיקום החניה שבה יחנה הרכב שיאסוף אותה בגמר ההרצאה וחיפשנו את הדרך הטובה ביותר להסתלק משם לאחר המעשה.
בסופם של כל הבדיקות נותר לנו רק להמתין בחוץ ולחכות בסבלנות שתיגמר ההרצאה. עברה שעה, עברו שעתיים, השרה בוששה מלצאת ובינתיים החלו לכונן בי ייסורי מצפון ורגשות חרטה. החלטתי שזה לא בסדר שאני אפגע בה ואולי גם אהרוג אותה רק בגלל שאני לא מסכים עם דעותיה. שאלתי את ה'שותף שלי' מה דעתו והוא אמר לי שגם הוא לא רוצה לעשות את זה ושהוא לא מוכן לשבת בכלא. החלטנו להיפטר מהבקבוקים ולהעלם מהשטח.
למחרת פגש אותנו אבישי רביב ושאל אותנו מה קרה ולמה לא עשינו זאת. הוא כמובן כבר לא פירגן לנו אלא קרא לנו "פחדנים" ו"נקניקים".