יאללה, תתקדמו

העולם דוחק בנו להתקדם, להיות אחרי, להמשיך הלאה. הוא לא נותן לנו את הזכות ליהנות מהרגע, לצמוח מהדרך ולראות את הניסים הקטנים שמלווים אותנו

איה קרמרמן , כ"ו בניסן תשפ"א

יאללה, תתקדמו-ערוץ 7
איה קרמרמן
צילום: דניאל רצאבי

יש לנו חברים קרובים מאוד, אולי אפילו כתבתי עליהם פעם. אנחנו נוהגים לשבות ולחוג בצוותא כמה שאפשר. באמת אי אפשר לבקש ולקבל יותר משפחה מאנשים שאין ביניהם קשר דם, וגם מכאלה שיש. בשביעי של פסח, בספונטניות מה, הוחלט על געגוע הדדי ונחתנו אצלם בסלון כחצי שעה טרם צפירת השבת. לא אסגיר מי מבני הבית נוהג לעשות את מה שאני עומדת לספר, אבל הוא/היא (ולא קוראים להם מרב מיכאלי) אוהב/ת להתקדם בחיים. למשל, לא עוברת דקה מהרגע שמתכלים הסלטים מהשולחן, והוא או היא שואלים אם אפשר להתקדם לדגים. אין זמן, לא לדיונים, לא ל"כל מקדש" פינת אריק איינשטיין, לא לצחוקים. אי אילו פעמים, בניסיון לשכנע, המשפט ״אפשר להתקדם?״ מסתנן לאוויר הסלון, תוך התעלמות אדירה של לפחות 61 מנדטים. בלי צורך בפריטטיות, המנהג חוזר על עצמו.

לא הספקנו להוציא את הכוסברה של הדגים מהשיניים, והיא או הוא מבקשים להתקדם למרק. ״רגע, אנחנו שבעים. רוצים לעבור קצת לספה״. ידוע שהמציאות חזקה מכל לו"ז מתוכנן, ובהכנעה האדם הלזה מקבל את הדין. יש רגעים שנדמה שהוא גם נהנה מההפוגה, מהחוויה, עד שנראה לו שהוא תקוע במקומו. "בואו נתקדם!", הוא ספק פוסק ספק מנסה את מזלו אחרי כמה דקות. כנ״ל בין המרק לבשר, כנ״ל לגבי הקינוח, שנאמר לי שהוא מיותר ונשאב כעבור דקותיים כאילו לא אכלנו ימים שלמים.

בבוקר שלאחר קריעת הים שוב אותו סיפור. האדם אוהב להתקדם. צעד קטן לאדם, צעד גדול לשנ״צ. במוצ"ש אולי אין סעודות, אבל רצון ההתקדמות לא נלאה. הפעם ההתקדמות הייתה לכיוון איפוס מטבח הפסח והכנת מופלטות שלא קרו מעולם. לא נורא. נתקדם לקראת מחר, ומחר נתקדם לכיוון פיתה עסיסית. יאללה, 'תקדמו.

רק לסמן וי

אנשים אוהבים להתקדם. לקפוץ היישר לתוצאה, גם אם הימשכותה קצרה וקולעת. אנשים פחות מתחברים לתהליך עצמו, זה שלעיתים עלול להיות ארוך ומייגע אבל הוא מוביל לתוצאה. אנשים רוצים לדעת לנגן אבל לא מעוניינים להשקיע ולהתאמן. אנשים רוצים להיות רזים, אבל ממש לא חפצים בתהליך המורכב של שיפור התזונה ורחמנא ליצלן פעילות גופנית. אנשים חולמים להיות מפורסמים, אבל במקום לעבוד שנים ולהצטיין הם בוחרים לקצר את הדרך ולקפוץ ראש לביצת הריאליטי המרוקנת שתאפשר להם לנסוק היישר לעולם ההשקות והבארטרים. אנשים אוהבים להאמין ב"אחרי". אחרי המנה הראשונה, אחרי הניקיונות לפסח, אחרי יום השואה. כל פעם אחרי אחר שמתאים לתקופה. לא בטוח שזה משנה אחרי מה, העיקר להיות אחרי, לסמן וי גדול ולדעת שצלחנו את המשימה. להגיע לקו הסיום הרבה יותר מעניין אותנו מאשר לרוץ את המרתון.

כבר ביום הצילומים הראשון של מאסטר שף, אחרי משימת הפתיחה, עמדנו בפני הדחה. העמידו את כולנו בשורה, משל היינו טירונים מול סוללת מפקדים רמי דרג. אחרי שהכריזו על מצטייני המשימה, נותרנו יחד כל המפשלים וחיכינו לגיליוטינה שתיפול על ראשו של אחד מאיתנו. סיטואציה לא נעימה במיוחד. אבל אז ריחמו עלינו מלמעלה, כלומר מחדר הקונטרול, ונתנו לנו הזדמנות להמתקת הדינים: להתחרות במשימת הדחה. שוב, בתום המשימה, אחרי ניפוי המצטיינים, נותרתי בשורה עם המועמדים להדחה. הרגשתי כמו ילדה נזופה, וכאמא לארבעה דאז זה ממש לא התאים לי. ניסיתי לעטות על עצמי את הפאסון שלא היה בי ולומר לעצמי שאלו כללי המשחק. אבל כשהגיעה ההדחה הראשונה נפל לי האסימון. גם כשזה משחק, יש משהו מאוד עוצמתי בחוויה הזאת. המודחת הראשונה פרצה בבכי. דווקא כשהיא הכינה מתכון של אמא שלה, שנפטרה זה עתה, היא הודחה. מישמש של געגוע ואכזבה הציפו אותה. היא לא התכוונה להתפרק מול המצלמות, אבל זה היה גדול ממנה. יחד איתה זלגו לי דמעות שמרחו את האיפור, עליה ועליי. באותו הרגע נגמר המשחק בשבילי.

אפילו במשחק, הדחה היא רגע קשה, מכאיב ומאכזב. רגע שתופס אותנו לא מוכנים, מנסים לשמור על ארשת פנים רגועה מול עצמנו, מול השופטים, מול המתמודדים האחרים ומול 30 אחוזי רייטינג – שוב, דאז. מאותו רגע ידעתי שזה עניין של זמן וגם אני אעמוד בסיטואציה הזאת. אם זה כך, אז אני רוצה להיות כבר אחרי. אחרי ההדחה. אחרי המעמד הקשה הזה. רציתי לדעת שאני צולחת אותו בראש מורם. מאותו רגע, כמה שניסיתי והתאמצתי לא לעוף, לא הצלחתי להשתחרר מהכמיהה להיות ברגע שאחרי ההדחה. בדיעבד, הרצון הזה הרס לי את כל החוויה. מצחיק להגיד הרס כשבכל זאת עליתי לגמר, קיבלתי בעקבות התוכנית את הטור הנפלא הזה והוצאתי לאור שלושה ספרי בישול. אבל אז, בתוך התחרות, הרצון להיות אחרי האפיל על מה שיכולתי להרוויח מהשהות בדרך.

לא ראיתי את הניסים הקטנים שהשם שלח לי. לא נהניתי מרגעי ההצלחות. התעלמתי מההצטיינויות. לא הרגשתי שאני בתחרות ושרוח הספורטיביות צריכה להוביל אותי. לנגד עיניי עמדה משאלה אחת: להיות אחרי. אחרי ההדחה. אחרי הרגע הכואב והמבזה לפעמים. בכנות, לא חזרתי מאז לראות קטעים מהתוכנית. כואב לי לראות את הפישול שלי. לא שהוספתי יותר מדי או פחות מדי מלח. לא שהרסתי את הרביולי, שנאמר עליו שהוא דומה מדי לבן דודו הלבן, הקרפלע. הפישול שלי היה שלא עצרתי להריח את הפרחים בצד הדרך, להסתכל לשמיים, לשאוב פנימה את כל מה שהזדמן לי, את כל מה שיכולתי לגדול בזכותו. לא עניין אותי אז לזכות בתואר. אין בי שום חרטה על כך שבקורות החיים שלי לא כתוב "זוכת מאסטר שף". אבל בליבי אני יודעת: פישלתי בדרך, החמצתי את החוויה.

לא הסלפי הוא העיקר

אנשים רוצים להיות אחרי, אבל האמת שזה אירוני, כי סיום אמיתי יש אחד ואנחנו נמנעים מלהגיע אליו. מרבית החיים זה לא הרגע שאחרי. זה לא הרגע בקו הסיום, אלא החוויות שבדרך. זו ההתקדמות גם כשהיא קטנה ולא מורגשת. אפילו שנקרים בדרכנו תהליכים שיש להם קו סיום מובהק, העניין הגדול הוא הדרך, מה קורה במהלכה, כמה אנחנו גדלים בתוכה. זו לא המטרה שמקדשת את האמצעים, זו הדרך שהופכת אותנו למי שאנחנו. הדרך, גם כשהיא קשה, מפחידה ומתישה עם אין סוף מהמורות, היא זו שמותירה בנו חותם. לא רק התוצאה שמונצחת לעולם, ובוודאי לא הסלפי שאחרי.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com