יום הזיכרון לשואה. הגבורה – בפעם אחרת

יום אחד בשנה עלינו להתמקד רק בזיכרון אימי השואה ובסיפורי הנספים שהובלו כצאן לטבח בלי לנסות להתנחם במעשי הגבורה מהגטו, חשובים ככל שיהיו. דעה

מאיר סיידלר , כ"ו בניסן תשפ"א | עודכן: 07:34

יום הזיכרון לשואה. הגבורה – בפעם אחרת-ערוץ 7
ד"ר מאיר סיידלר
ללא קרדיט צילום

הדי השואה הראשונים שהגיעו אליי זכורים לי מילדותי בצ'כיה הקומוניסטית בסוף שנות ה־60 של המאה הקודמת. היו לי הורים וקצת דודים. סבים לא היו, ארבעתם נרצחו בתאי הגזים באושוויץ. מתי זה נודע לי? לא זוכר בדיוק.

המידע הגיע אליי טיפין טיפין, ולאו דווקא מההורים: יהודים מתו, אין להם קבר, בעצם נרצחו, ובהמשך גם איך נרצחו. בסביבות גיל תשע כבר ידעתי. בתגובתי הרגשית כילד למידע הלא נעים בלטה תחושת החרפה, ההשפלה הנוראית. זה היה הרגש הדומיננטי. אחריו באה האימה, ורק במקום השלישי העצב. הסיבה לסולם רגשות מוזר זה פשוטה: תחושת החרפה ליוותה אותי בהווה, ביומיום.

בצ'כיה דאז המילה ז'יד, יהודי, הייתה קללה שבה הילדים הגויים נהגו לקלל זה את זה. משום מה דווקא אותי לא. הם גם ידעו לספר בדיחות מקבריות על ז'ידים שנרצחו ואיך נרצחו. מכל זה הבנתי – אי אפשר היה להחמיץ את זה – שאני שייך לקבוצת אנשים שהושפלו עד עפר, שהעבירו אותם גיהינום עלי אדמות לפני שרצחו אותם, ושבשל חוסר האונים למנוע זאת ולעמוד על נפשם היו לקללה בפיהם של הילדים הצ'כים שסבבו אותי. התקיים בי ובשכמותי הפסוק "והיית לשמה למשל ולשנינה בכל העמים אשר ינהגך ה' שמה" (דברים כח, לז). לא ידעתי אז שאני חווה התגשמות של נבואה שנאמרה לפני יותר מ־3,000 שנה, וספק אם ידיעה זו הייתה מנחמת אותי.

אחרי תחושת החרפה באה כאמור האימה: מה, את זה יכלו לעשות לנו? אבות לא יכלו להגן על בניהם? זה יכול לקרות גם לי? ורק אחרי האימה היה העצב. לא בכדי הוא היה במקום האחרון. אני לא הכרתי את סביי ולא חוויתי את האובדן הנורא שחוו הוריי. בשבילי זה היה רק היעדר, לא אובדן.

מה שהיה חוויה אישית ואינדיבידואלית של ילד יהודי שגדל בין ילדים גויים הפך בשבילי, לאחר שעליתי לארץ, לחוויה ציבורית ולאומית. זה היה שחרור מבחינתי. סוג של תרפיה. הציבוריות והממלכתיות היהודית עטפו אותי. צרת הרבים הייתה לי לעזר, ולא רק ביום השואה. בי' בטבת, בסוף שנות ה־80, בבתי כנסת אשכנזיים, חצי בית כנסת אמר קדיש.

לצלול אל הזוועה

ביום השואה אנחנו נדרשים לעשות דבר קשה: להסתכל לשואה ישר בפרצוף. לדעתי לא צריך לקשר בין שואה לגבורה, על כל פנים לא בכותרת, שלא יהיה "יום השואה והגבורה", רק "יום השואה". הצורך הנפשי לברוח מפני האימה לזרועותיה של הגבורה מובן. יותר קל להתרפק על זכרם של גיבורי גטו ורשה מאשר לצלול לתוך הזוועה שחוו יהודים חסרי אונים. אולם עיקר סיפור השואה אינו סיפורם של הגיבורים, והיו רבים כאלה, הוא גם לא כל כך סיפורם של הניצולים, שמספר מועט בהשוואה למספר הנספים. הוא בראש ובראשונה סיפורם של אלה שנטבחו במיתות שונות ומשונות, של מי שלפני שהוצאו להורג עברו את כל מדורי הגהינום. אלה שנאלצו ללכת עם משפחותיהם כצאן לטבח – אכן כצאן לטבח – במקום שבו גם הצבר השרירן יפה הבלורית ויוצא היחידה הקרבית היה הולך כצאן לטבח. כי לא הייתה להם ברירה, כי הוצאו להורג בבורות לפני שהבינו מה קורה, כי היו אוכלוסייה אזרחית ללא הגנה, כי לא היה לאן לברוח, כי לא היה מאיפה להשיג נשק, כי היה קר והם היו רעבים, כי לא רצו לעזוב את ילדיהם, כי לא יכלו להילחם בידיים חשופות, כי...

קולם של מיליון וחצי ילדים בוקע מהאדמה ודורש מאיתנו לא לשכוח את סבלם ואת מותם האכזרי. הם לא היו גיבורים. פעם בשנה אנחנו נדרשים לעמוד בזה, בלי תוספות מיותרות. זהו יום הזוועה, זוועת התחתית של התחתית של הגלות. למרות שנדמה לי ששמעתי כבר הכול על השואה, שאי אפשר להפתיע אותי, בכל שנה כשאני מקיים את מצוות היום ומאזין לעדויות שמובאות ברדיו אני נחשף לפן בגיהינום שעוד לא העליתי בדעתי, לזוועה שלא דמייני לעצמי באסון שהתרחש על אחיי ואחיותיי שהיה להם ביש מזל והם נולדו דור אחד לפניי.

אף כי ראוי ומצווה לספר ביום השואה גם על גבורתם של יהודים רבים מאוד ששמרו על צלם אנוש ועל צורת יהודי בתוך התופת, ואף כי חשוב לספר גם על המעטים שהצליחו לאחוז בנשק וזכו להילחם, השואה אינה סיפור של גבורה יהודית ושל לחימה נועזת. השואה היא הסיפור של הזוועה הנוראה ביותר שקרתה אי פעם עלי אדמות, והיא קרתה לנו. אני מציע שנניח בכותרתו של יום זה לגבורה המנחמת ונשאיר אותו, עם כל הכאב, בייחודיותו האמיתית.

בט' באב אנחנו זוכרים כבר אלפי שנים את חורבן ירושלים הכפול. גם אז היו גיבורים שלחמו עד נשימתם האחרונה. ובכל זאת, את ט' באב אין אנו מחברים לגבורה. ט' באב הוא יום אבל נטו. כך אמור להיות גם יום השואה, רק עוצמתי יותר, ולא רק בגלל שאבלות חדשה גוברת על אבלות ישנה. המדרש שם בפיו של המשורר המקראי אסף דברי תודה על כך שבחורבן הבית הקב"ה "שפך את חמתו (רק) על העצים ועל האבנים ולא שפך חמתו על ישראל" (איכה רבה ד), וזאת למרות שגם אז נהרגו מאות אלפי יהודים.

אולם בשני החורבנות, לא הרג היהודים היה המטרה, אלא ריסוק העצמאות היהודית שהושג סופית בהריסת בית המקדש על עציו ואבניו. לאחר שהרומאים (ולפניהם הבבליים) השיגו את מטרתם, המשיכו היהודים לחיות תחת שלטונם לא בדיוק באושר ועושר, אך אם השלימו עם המצב המשיכו לחיות כיהודים. רצח עם לא עמד על הפרק. ואנחנו, מה נאמר ומה נדבר, החמה שנשפכה בשואה לא נשפכה על עצים ואבנים אלא על אנשים, נשים וטף. יום אחד יהיה לנו יום שואה כללי שיהיה מקובל על כל חלקי העם, אין לי ספק בזה. אולי בתאריך אחר, אולי בלי הגבורה, אך לא ייתכן שאירוע במימדים כאלה לא ימצא את מקומו הראוי לו במעגל השנה היהודי.

הלקח: אין אמון בגויים

המצווה לזכור מלוּוה אצלנו, כמו כל דבר ביהדות, בלימוד. מה אנחנו לומדים מהשואה, פרט לעובדות? קטונתי מלהיכנס להתמודדות עם לקחי השואה התיאולוגיים. נדמה שלעת עתה גם חכמינו בלי מדע ונבונינו בלי השכל. איום מדי, כואב מדי, מוקדם מדי. נאלמנו נוכח הזוועה. עם זאת, אפשר אולי להצביע על כמה כיווני מחשבה מעשיים באשר ללקחי השואה.

א. לעולם עלינו להאמין לכל מי שאומר שהוא רוצה להשמיד אותנו. אל לנו לתרץ לעצמנו שהוא לא באמת מתכוון לכך.

ב. עם כל הצער והקושי, עם כל ההאשמה העצמית בפרנויה, עם כל הרצון שלא להגזים: לעולם לא נוכל להאמין בגויים עד הסוף. חוסר אמון בסיסי זה הוא טראגי. הוא גורם לחוסר נחת, הוא מרחיק אותנו מאחוות העמים המיוחלת, אבל לאור מה שהתרחש בשואה כמעט בכל הארצות שהיו תחת הכיבוש הגרמני הוא בלתי נמנע. לעולם לא נוכל לסמוך על טוב ליבם של העמים ובוודאי לא על הגנתם.

ג. ולבסוף, כמעט בכל העולם הכינוי "נאצי" משמש כביטוי לרוע הגדול ביותר שהתגלה אי פעם עלי אדמות. אין זה מקרה שהרוע הזה מיקד את שנאתו דווקא בעם היהודי. הוא זיהה בעינו הבוחנת את האויב שלו: העם שנבחר לעשות טוב. בפנינו הוכחה היסטורית לכך שאנחנו ומה שאנחנו מייצגים נמצאים בצד השני של המפה המוסרית, בקצה של הטוב. זוהי אולי נקודת האור היחידה שניתן לסחוט מהשואה, נחמה פורתא שעליה נאמר: הלוואי "ולא אחמיניה". אולם אנחנו ראינו גם ראינו. את הזיכרון הזה אי אפשר למחוק, ואנחנו גם מצוּוים שלא למחוק אותו. ביום השואה אנחנו מקיימים למהדרין גם את מצוות זכירת עמלק ומעשיו הרעים.

לאחר יום השואה ויום הזיכרון בשבוע שאחריו נחגוג את יום העצמאות, משואה לתקומה. זו איננה סיסמה ריקה ואף פעם לא תהיה, גם לא אם יחזרו עליה מיליון פעמים. אין אמת גדולה מזו: "כה אמר ה' אלוקים הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל... ונתתי רוחי בכם וחייתם והנחתי אתכם על אדמתכם וידעתם כי אני ה' דיברתי ועשיתי נאום ה'" (יחזקאל לז, יב-יד).