על כעס ואידאולוגיה – תגובה למוטי קרפל

המחרימים של נתניהו, נהנים מכוחן של המפלגות הערביות, שהרי בקיזוז ההשפעה של המפלגות הערביות, למחנה נתניהו יש רוב בציבור הישראלי.

הרב יאיר קרטמן , כ"ה בניסן תשפ"א

על כעס ואידאולוגיה – תגובה למוטי קרפל-ערוץ 7
הרב יאיר קרטמן
צילום: מכון 'תורת המדינה'

מוטי קרפל הוא אחד מהוגי הדעות העמוקים ביותר, הוא אדם בעל שאר רוח, הכתיבה התרבותית והערכית שלו מרשימה ללא ספק, החזון שלו של מנהיגות יהודית, גידל, לדעתי, דורות של אנשים עם שאיפות גאולה ורצון עמוק לשינוי. אבל, כשהוא יורד לפסיכולוגי ולפוליטי, לפעמים זה מזייף.

קרפל טוען שבצלאל סמוטריץ' כועס. מאוד כועס. ויש לו גם הסבר, זה לא עובד לו 'לפי התכניות' לבצלאל, ואת הכעס שלו הוא מפנה כלפי בנט. עוד מעט, היה קרפל מציע לבצלאל סדנה לשיכוך כעסים. שלושה מפגשים, ארבעה תשלומים - אתה חי חיים יותר מאושרים. השפה הזו אינה השפה שמתאימה לגובה של קרפל. המחלוקת של בצלאל עם בנט היא מהותית, היא עומדת ברקע ההיפרדות ביניהם, בנט וסמוטריץ' יכולים לשתף פעולה, אבל כרגע הם בשני צידיו של מתרס רעיוני, שאותו פרס בצלאל באגרת מנומקת היטב.

קרפל, העמיד את העקרונות הערכיים של בנט על שתי רגליים: א. הציונות הדתית שלי לא עובדת אצל אף אחד. ב. אני לא מחרים אף אחד. בהתייחס לטענותיו של קרפל, מבחינה ערכית, ימינה של בנט אינה מפלגה ציונית דתית. למרות מה שקרפל מנסה להעמיס עליה, המפלגה באתר הרישמי שלה מגדירה את עצמה 'מפלגת ימין ציונית ליברלית ישראלית', ולא כציונית דתית. בנט הוא מפלגה כללית, עם מרכיבים ציונים דתיים. ולמה זה כל כך משנה? כי בנט אינו חושב בצורה של ציבוריות מגזרית, ולכן הוא גם לא חושב על יחסי הגומלין שלה עם הציבוריות הקרובה אליה החרדית והמסורתית. הוא אינו חושב מגזרית, ולכן הוא גם לא מחשיב את טיב היחסים ואת המחיר של שבירת 'ברית המאמינים' שאותו תיאר סמוטריץ'. המשפט המדויק צריך להיות, אם כן, אני, בנט, לא עובד אצל אף אחד.

אבל הנקודה המרכזית היא הטיעון הבא. בנט אומר, כך טוען קרפל, אני לא מחרים אף אחד. זוהי אולי האמירה, אבל במעשה, הוא בהחלט חובר למי שמחרים את נתניהו. בנט נהנה מאוד מקיומם של המחרימים, הם אלו, שמאפשרים לו להתקרב למגמה שלו לראשות הממשלה, עם אמון ציבורי של שבעה מנדטים. לא רק זאת, בנט נהנה מעולם נוסף. המפלגות הערביות.

המחרימים של נתניהו, נהנים מכוחן של המפלגות הערביות, שהרי בקיזוז ההשפעה של המפלגות הערביות, למחנה נתניהו יש רוב בציבור הישראלי. אם כן בנט אינו מחרים בפה, אבל בהחלט משתמש במחרימים ובמפלגות הערביות. ההתנגדות האידיאולוגית של סמוטריץ', הניסיון שלו להגן על כבודה של הריבונות היהודית והאתוס הציוני, תוך שתיקה ערכית רועמת של בנט, היא זו שמאפשרת לבנט את האופציה, להנות מההחרמה והלאומיות הערבית. בנט אינו מחרים, ואינו חשוד חלילה על אי פטריוטיות ישראלית, אבל הוא בהחלט בונה עליהם.

ופה אני מגיע לנקודה נוספת, הנאמנות לנתניהו בהיבט של סמוטריץ', היא למעשה נאמנות למחנה, שהצליח להתגבש סביב סל רעיונות. גיבושו של המחנה הימני, היא גיבושו של סל של ערכים, של סדר יום לאומי-אמוני. נתניהו הוא המנהיג, לתפיסתו של רוב הציבור, ששותף לסל הערכים הזה. זו המציאות. בנט בניסיונות שלו, שובר את הברית הזו, ומנסה להעמיד סדר יום אזרחי חדש. במובן הזה, קרפל הפוליטי, זונח את קרפל ההוגה, כינונה של הברית הלאומית-אמונית שאותה כל כך היטיב קרפל לתאר, עומד בסכנה על יד נציגו הפוליטי של קרפל עצמו.