לכל איש יש שם: גם לאגי שוורץ בת ה 10, מקאלוצ'ה שבהונגריה.
בדרך צפונה לביקור אצל אמי, ניצולת השואה, אני מתבוננת בתמונתה של אגי בת ה 10, ובתמונות חבריה לספסל הלימודים, שנרצחו באושוויץ.
אמא כבר לא יכולה לספר, ובדפי העדות שמסרה ביד ושם, אני קוראת: "אגי היתה שנה יותר גדולה ממני. כשאנחנו עמדנו לברוח, אמא שלי אמרה לאמא שלה: תני לנו את אגי, אנחנו ניקח אותה אתנו, גם היא שוורץ (זה היה שם משפחתה של אמא), ומבחינת הגיל של הילדים היא בדיוק נכנסת בין הילדים שלי. אמא של אגי לא הסכימה, ואמרה שישארו כל המשפחה ביחד, ומה שיהיה לכולם זה מה שיהיה. כל המשפחה נספתה. היתה לה אחות גדולה נשואה, היא היחידה שניצלה מכל משפחתה."
עוד מספרת אמא: "אני זוכרת שראיתי אותה ונורא רציתי לגשת אליה ולחבק אותה, אבל התביישתי שאני כאן, ואגי לא, ולא ניגשתי אליה, לא יכולתי. אני זוכרת שהתביישתי שנשארתי בחיים..."
אגי שוורץ לא שרדה את השואה. כמעט כל תלמידי בית הספר לא שרדו. אמא, שהתבישה אז שנותרה בחיים, שהתקשתה לחזור לחיים לאחר שנודע לה מר גורלם, נושאת את זכרם, ואת זכר ההשפלה והאימה, עד היום.
בפרק האחרון של עדותה של אמא ביד ושם, אני קוראת: "כשאני גידלתי את הילדים שלי, אני יום יום הייתי מלאת תודה לא-להים, שאני יכולה לגדל ילדים ללא פחד. יום יום חשבתי על מה שאמא שלי היתה צריכה להרגיש כשהילדים שלה היו רעבים כמו שהיינו, או כשהיה לנו קר, או כשפחדנו פחד מוות. כל זה נחסך מהילדים שלי, וממני כאם. אני חושבת שזה חסד גדול, ואני בטוחה שזה בזכות זה שיש לנו מדינה משלנו. הציונות שלי הצדיקה את עצמה".
פורסם בדף הפייסבוק של ח"כ אורית סטרוק