הזכרון שחי בתוכי

הדיבור הבין דורי נועד כדי להציל את זיכרון חוויית השואה מהכחדתה הסופית עם מותם של אחרוני העדים עצמם שחוו את הזוועות על בשרם, ונושאים אותה בתודעתם. הדיבור יכול להוות כוח מרפא ומחזק את שני הצדדים- גם של המספר וגם של המקשיב.

עו"ד מירית הופמן , כ"ו בניסן תשפ"א

הזכרון שחי בתוכי-ערוץ 7
מירית הופמן
צילום: באדיבות המצולמת

יום השואה נוחת עליי בכל שנה כשאני לא מוכנה אליו. אני לא מוכנה כי מבחינתי הזכרון תמיד שם, גם כשזה לא יום השואה.

אני דור שלישי לשואה. כל הסבים והסבתות שלי זכרונם לברכה, עברו את השואה. סבתא אוניו מצד אימי היתה באושוויץ וב-2008 אמא שלי במסגרת השתלמות שעברה, העלתה את הסיפור שלה על הכתב. היא הפכה את זה לחוברת, הדפיסה עותקים כמספר ילדיה, ומאז ועד היום, אין יום שואה שאני לא מקריאה את החוברת הזאת לילדיי. גם אין יום השואה שאני לא נשברת באמצע הקריאה. למרות שאני יודעת את הסוף, ואולי דווקא כי אני יודעת את הסוף.

סבתא שלי היתה אשה שקטה, מעט מופנמת ומאד אצילית. תמיד ראתה את הטוב בכל אדם ומעולם לא התלוננה. לא שמענו ממנה סיפורים על השואה. כמה חודשים לפני מותה התבשרה כי היא בין המועמדות להדליק את אחת מהמשואות של יום העצמאות, אך נפטרה לפני שהספיקה.

סבא דוד ז"ל, בעלה, נלקח למטהאוזן, שם עבר יסורי תופת ומעולם לא דיבר על השואה כך שלא זכינו לשמוע ממנו כלום על כך. הוא רצה למחוק את העבר הכואב הזה מחייו ולא רצה להעביר אותו הלאה.

ההורים של אבי- סבתא שרה, איבדה את אימא שלה ואת שתי הגיסות שלה בערב הראשון שלהם באוושוויץ, למחרת נשלחה עם אחיותיה למחנה עבודה. סבתא השתתפה בצעדת המוות עד שתפסה אומץ ויחד עם אחיותיה הצליחו לברוח ולהצטרף לשורות הפרטיזנים. סבא יצחק נשלח לחזית המלחמה אי שם באוקריינה ובדרך לא דרך, ניצל. גם הם, כמו סבא דוד, לא הרבו לדבר על השואה כלל.

מחקרים פסיכולוגים מגלים דפוס תקשורת בהרבה מאד ממשפחות של ניצולי שואה הקרוי "קשר השתיקה”. ההסכמה שלא לשוחח על הטראומה של ההורה ניצול השואה ולנתקה מחיי היום-יום במשפחה. הצורך בשתיקה נובע לא רק מן הצורך של ההורים לשכוח ולהסתגל לחייהם לאחר הטראומה, אלא אף מאמונתם כי תיאורי הזוועות שחוו בתקופת השואה עלולים לפגוע בהתפתחות הנפשית התקינה של הילדים- דור שני לשואה. כך הפך הנושא לטאבו בבית הוריי כמו בבתים רבים אחרים של דור זה.

אני חושבת שלקראת יום השואה עלינו דווקא לעודד את שבירת השתיקה.

הדיבור הבין דורי נועד כדי להציל את זיכרון חוויית השואה מהכחדתה הסופית עם מותם של אחרוני העדים עצמם שחוו את הזוועות על בשרם, ונושאים אותה בתודעתם. הדיבור יכול להוות כוח מרפא ומחזק את שני הצדדים- גם של המספר וגם של המקשיב.

כדי להבין את דור ניצולי השואה, צריך באמת להקשיב לו, לנצל את ההזדמנות שעדיין יש ניצולים שיכולים להעביר מעדות ראשונה את הסיפור שלהם. האחריות היא עלינו למצוא דרכים יצירתיות כדי לשמוע, להקשיב ולתעד את סיפורי גיבורי השואה. אין סיפור אחד דומה לשני ומכל סיפור יש משהו שאנחנו יכולים ללמוד ולהפנים. הלמידה הזאת כמו הפקת הלקחים שבעקבותיה, דומה לנשיאת לפיד של זכרון העובר מדור לדור כבמעין מרוץ שליחים אין סופי. שרשרת האנושות שבנו.

ואסיים בציטוט מתוך העלון שהוציא המכון ללימודי השואה ע"ש חדווה אייבשיץ ז"ל בשנת 2009-

"השואה היא נדבך בלתי נפרד מהעם היהודי וממדינתו. עלינו להעביר את זיכרון השואה ולהפיק את הלקחים ממנה. שורדי השואה הולכים ונעלמים מן העולם ולא רחוק היום ותפקיד העדות יוטל על דורות ההמשך ובעיקר על הדור השלישי. כל אחד ואחד מאיתנו צריך לשאת על כתפיו את עול הזיכרון, עלינו להיות העדים המעבירים את המסר לילדינו, לנכדינו ועד עולם."

לכל הגיבורים שביננו ולאלו שכבר אינם, יהי זכרם ברוך.

מירית הופמן, עו"ד - מומחית בתכנון בין דורי וליווי משפטי ואישי לגיל השלישי.

לשאלות בנושאים משפטיים העוסקים בגיל השלישי, ניתן לפנות בכתובת המייל  mirit@lawmirit.com