יום השואה הראשון בלי אמא

זו זכות וגם חובה לספר את הסיפור של ששת המיליונים שלא זכו לכך ושל אלה ששרדו והלכו לעולמם בטרם סיפרו את סיפורם.

יצחק לקס , כ"ו בניסן תשפ"א

יום השואה הראשון בלי אמא-ערוץ 7
יום השואה הראשון בלי אמא
צילום: משפחת לקס

לפני שנה חסר שבועיים נפטרה אימי, חנה לקס, ניצולת אושוויץ, ילידת 1925 ממונקץ'.

ביום השואה האחרון עוד היינו יחד, ישבתי לידה והחזקתי את ידה עם המספר המקועקע עליו – 5948 - A.

סיפרתי לה בסמוך לפטירתה כי בכוונתי להמשיך ולספר את סיפורה עד כלות נשמתי האחרונה. הייתה לה קורת רוח מרובה מכך והיא אמרה לי: "אם כך אני מבטיחה לשמור לך מקום לידי בגן עדן" .

זו זכות וגם חובה לספר את הסיפור שלה, של ששת המיליונים שלא זכו לכך ושל אלה ששרדו והלכו לעולמם בטרם סיפרו את סיפורם.

גם אנחנו לא ידענו מאומה ממה שעבר על אימי בתקופת השואה, עד שנפרץ הסכר.

גדלנו בבית שבו לא דיברו על השואה.

גדלנו בבית שהייתה בו שמחת חיים ואור יום שחדר מבעד לחלונות והתריסים הפתוחים.

גדלנו בבית שבו לא זורקים אוכל, ושאת החלות שנשארו משבת קולים בתנור ועושים מהם פרורי לחם, ואת הבשר שנשאר אוכלים גם באמצע השבוע, וביום שלישי עושים ממנו קציצות.

גדלנו בבית שאמנם הייתה בו דאגה וחשש מתמיד מצד אמא, אך הוא אוזן ברוגע ששודר מצד אבא באומרו לאמא: "מה את דואגת? אם יקרה משהו יודיעו לנו".

גדלנו בבית שביום השואה ידענו שלא מפריעים לאמא שיושבת ליד הטרנזיסטור ומקשיבה לסיפורים שסופרו על ידי הניצולים, ובסוף היום אומרת: "מה ששמעתי לא מתקרב לדברים שאני יודעת". וכששאלנו סתמה ולא פירשה.

ולכן לא שאלנו עוד, ואמא לא סיפרה.

עד שנפרץ הסכר.

היה זה כשביתי הבכורה שרה הכינה עבודת שורשים בהיותה בכיתה ג', וביקשה מסבתא חנה לספר את סיפור ילדותה. וסבתא חנה סיפרה וביתי כתבה, ואז לראשונה נחשפנו לסיפור שלא סופר לנו, ילדיה, עשרות שנים.

היא סיפרה על פסח 1944 ועל גירושם לגטו קאלוש בבית החרושת לבלוקים במונקץ' מיד לאחריו, בהיותם עם בגדי החג עליהם. היא סיפרה על חיים של 11 נפשות בחדר אחד, ועל הנסיעה הנוראית והקשה לאושוויץ בקרונות הבקר, יחד עם הוריה ותשעת ילדיהם, עם הסבים והסבתות, הדודים והדודות.

היא סיפרה על הרמפה בבירקנאו אליו הגיעו באישון לילה, על הצעקות בגרמנית: "ראוס", "שנל", על הכלבים הנובחים ועל הסלקציה.

היא סיפרה על יוזף מנגלה ששלח את הוריה ואת האחים שלה לצד שמאל, ואותה ואת שלושת אחיותיה לצד ימין. אז היא עוד לא הבינה שזו הפעם האחרונה שהיא תראה אותם.

היא סיפרה על כך שגילחו את שערותיה, קעקעו מספר על זרועה ושלחו אותה לעבוד ב"מחנה קנדה" במיון הבגדים של מאות אלפי היהודים שהגיעו בטרנספורטים של יהדות הונגריה.

היא סיפרה על זעקות "שמע ישראל" ששמעה כל יום, כל היום, מהקרמטוריום שהיה ממש סמוך אליה.

היא סיפרה על שמצאה את המעיל של אבא שלה בין ערמות הבגדים, ובכיס אחד מצאה את התחתונים שאבא לקח עבור שיינדלה אחותה הקטנה, ובכיס השני מצאה 40 תמונות של משפחתה שאבא לקח איתו כשעזבו את הבית.

היא סיפרה איך החביאה את התמונות בתקרת הצריף אחרי שטיפסה על ערמות הבגדים. ואז תוך כדי הסיפור, היא הוציאה ממעמקי הארון מעטפת נייר חומה ובתוכה 40 תמונות של המשפחה כולה, התמונות שמצאה בכיס המעיל של אביה.

היא סיפרה על דוד זישא שעבד בקרמטוריום ותפקידו היה לשרוף את הגופות שיצאו מתאי הגזים. הוא סיפר לה כשנפגשו באישון לילה ליד הגדר החשמלית שהפרידה בין מחנה קנדה לקרמטוריום, שה"יארצייט" של הוריה ואחיה, ושל המשפחה הוא כ"ח באייר תש"ד. שזה היום בו הוא הכניס את גופותיהם לכבשן האש.

היא סיפרה שדוד זישא ביקש ממנה רגע לפני שפרץ המרד באושוויץ בו הוא השתתף ולא שרד, כי "אם תישארו בחיים, אל תשכחו של מי אתם הילדים".

ואז אמא שלי המשיכה לספר לנכדתה על צעדת המוות, ועל התמונות שהספיקה להוריד מתקרת הצריף רגע לפני שיצאו לדרכם.

ועל מחנה ראוונסברוק אליו הגיעה, שם תפקידה היה להוביל כסוס את הזבל של הנאצים לשדה הפתוח, וזה מה שהציל אותה. מציצת מח העצם שבעצמות הבשר שזרקו הנאצים.

והיא המשיכה לספר על הנדודים באירופה אחרי המלחמה יחד עם שלוש אחיותיה שניצלו גם הן, ויחד עם התמונות שלא עזבו אותה לרגע, ועל ההבנה שאין מה לחזור הבייתה למונקץ' כי לא נשאר כבר אף אחד.

ואחרי כן סיפרה על ניסיון ההעפלה הראשון בספינה "שבתאי לודז'ינסקי" שנפער בה חור ולכן הם נאלצו לחזור חזרה לאיטליה, ועל ניסיון ההעפלה השני עם הספינה "חיים ארלוזורוב" בפיקודו של לובה אליאב שנתפסה על ידי הבריטים אל מול חופי חיפה.

ועל הגירוש לקפריסין בה הייתה יותר משנה, ועל הרגע המרגש בו קיבלה את הסטרפיקט שבעקבותיו הגיעה לארץ ישראל, במרץ ,1947 כשלגופה שמלה מבד של וילון ובידיה התמונות שמצאה בכיס המעיל של אביה.

ואנו, ילדיה לא ידענו מאומה על כך, היא לא סיפרה לנו עד שנפרץ הסכר. ומשנפרץ הסכר חזרנו יחד לאושוויץ, לבית הקברות של משפחתי , כך הייתה נוהגת אמא לומר.

ומשנפרץ הסכר פרסמה אמא את סיפורה בספר שכתבה הנושא את השם : "אל תשכחו של מי אתם הילדים"

ומשנפרץ הסכר לפני כעשרים שנה, סיפרה אמא את סיפורה שוב ושוב, ותמיד סיימה אותו במשפט: "ניצחתי את היטלר. מהיטלר לא נותר זכר ולי יש יותר מחמישים צאצאים", עד שלפני שנה חסר שבועיים נדם קולה לעד.

וביום השואה הזה, הראשון בלי אמא, ובבאים אחריו, נמשיך להשמיע את קולה ולספר את סיפורה עד כלות נשמתנו אנו.

חנה לקס