ביום בו יעצום את עיניו אחרון הניצולים

רבים האירועים שהטביעו חותם אדיר בזמן התרחשותם וחרף זאת הם אינם מוכרים. אסור לנו לאפשר גורל דומה לזיכרון השואה.

הרב דוד סתיו, יו"ר רבני צהר , כ"ו בניסן תשפ"א

ביום בו יעצום את עיניו אחרון הניצולים-ערוץ 7
הרב דוד סתיו
צילום: יוסי זליגר, פלאש 90

ההיסטוריה היהודית הפגישה את בני עמנו עם מאות ואולי אלפי אירועים בהם ניסו אויבינו להשמיד את היהודים שגרו בסביבתם.

מסעות הצלב, גזירות ת"ח ות"ט, אינקוויזיציה בספרד ופורטוגל, פוגרומים במזרח אירופה. כל אלו הם חלק מרשימה ארוכה של אירועים שעמנו חווה בכל מקום אליו הגיע בשנות גלותו.

מרבית האירועים הללו הטביעו חותם אדיר על היהדות בזמן התרחשותם ולאחר מכן וחרף זאת הם אינם מוכרים למרבית הנוער והבוגרים היהודים בישראל ובעולם. האם גורל דומה צפוי גם לזיכרון השואה?

למרות שקשה להוציא את המלים מהפה אבל ההיגיון אומר שכן. בני אדם עסוקים באתגרי ההווה ואין להם פנאי להקדיש לעבר, במיוחד כאשר הוא כל כך אכזרי וקשה לצפייה או הקשבה. כל עוד ניצולי השואה חיים בינינו הרי שהם עדות חיה לזוועות שהתרחשו בעולמנו מה שמקשה עלינו להתעלם מהרוע שנכח בעולמנו לא מכבר.

ביום בו יעצום את עיניו אחרון הניצולים זו כבר תהיה אופרה אחרת לגמרי. יש שיאמרו כך טבעו של עולם ואל לנו לנסות להיאבק בכך. אבל מי שסבור כמוני, כי השואה הוא אירוע שחייב להוות לכולנו תמרור אזהרה על הרוע אליו יכול האדם להגיע אם לא תהיה לו מערכת ערכים ברורה ומוחלטת, לא יכול להשלים עם האפשרות שהשואה תשכח. מי שמבין כי השואה היא עוד ביטוי למלחמת הטוב ברע, למאבק אותו מנהל העם היהודי לדורותיו על העברת ערכי מוסר וצדק לעולם, לא יכול להעלות על דעתו שמסרים אלה ישכחו.

המסורת היהודית מכירה רק דרך אחת לשמור זיכרון. דרך הבית והמשפחה. בית ספר כמו גם כלי תקשורת וספרים הם כלים נהדרים להעברת ידע והשכלה ,אבל הם לא יוצרים מסורת, הזדהות ומחויבות. אדם יכול ללמוד קורסים שנתיים בתולדות עם ישראל בעת העתיקה, אבל דבר לא ישווה לנרות החנוכה אותן ידליק או המצה אותה יאכל בליל הסדר. הילד יראה את אביו מספר את הספור כשהוא מסב ליד השלחן וכך הוא יעביר את הספור הלאה.

זה מה שעמד לנגד עיננו כשחברנו בארגון רבני צוהר עם "יד ושם" להתחיל מסורת של הדלקת שש נרות לזכר ששת המיליונים בכל בית – "דורות מאירים". להדליק את הנרות לומר פסקה או שתיים ובעיקר לעורר את הדור הבא שישאל למה.

לעצב את הטקס המינימלי ביותר עם כמה שפחות מלל. במקום בו תוצף השאלה על ידי הילד למה אבא או אמא מדליקים שישה נרות, ומהם השמות שכתובים על הנרות, במקום הזה יתחילו לספר את הספור.