מה למדתי ממשפט נתניהו?

זה שבוע שנע בין שיא הגדלות לשיא הקטנות. נפתח בגדלות. יום השואה, במיוחד השבוע, הזכיר לנו מי אנחנו, מה עברנו, ולמה אנחנו מסוגלים.

אומה קטנטנה עם בשורה לעולם, שיצאה מביתה אל הגלות, ושריכזה אליה שנאה ועוינות עצומה מאז ומתמיד. בדור האחרון זה התבטא בניסיון לחסל את העם כולו, ובהצלחה, לצערנו, להשמיד שליש ממנו.

שישה מיליון יהודים נרצחו, כולל מיליון וחצי ילדים. אבל מתוך האפר, מתוך התהום, מתוך הזוועה, העם היהודי קם והתנער ונבנה מחדש. ועכשיו במדינה היהודית היקרה שהצליח להקים אחרי אלפיים שנה, הוא נקלע ללופ פוליטי מביך, קטנוני ומעורר רחמים. ידענו, בתוך כמה שנים, לקלוט עלייה, להקים יישובים, לבנות מחדש את עולם התורה, לגרש את הבריטים ולנצח את כל צבאות ערב, אבל אנחנו לא מצליחים להגיע לרוב יציב כלשהו של 61.

גם משפט נתניהו היה שיעור מהדהד על קטנות וגדלות האדם. דמיינו אדם שהוא מנהיג שרואה למרחוק, שמצליח לשנות דוקטרינות במזרח התיכון ולהביא הסכמי שלום עם ארבע מדינות מוסלמיות. ועכשיו דמיינו אדם שדואג לפרסם באתר אינטרנט כתבות מכפישות על עוגות לא כשרות שהכינה אשתו של מנהיג מפלגה קטנה, שנמצאת באותו מחנה אידיאולוגי.

זה אותו אדם, כידוע. דמיינו ראש ממשלה שנאבק בגרעין האיראני ומקדים להביא חיסונים ולהוציא את מדינתו מהקורונה ראשונה בעולם, אבל ככל שהוא רואה למרחוק – הוא לא רואה מקרוב את גדעון סער, למשל.

ההאזנה לידיעות על מחלקות הקורונה הנסגרות בזו אחר זו, ובמקביל לעדויות של אילן ישועה, לא מלמדות רק על נתניהו אלא גם עלינו. את הלקח גם אנחנו יכולים ללמוד, כי גם בתוכנו מתרוצצות הקטנוניות לצד הגדולה, נאבקות תמידית.

מתוך "ידיעות אחרונות"