פשע תודעתי

למה ערבי שזורק בקבוק תבערה הוא אירוע שולי לעומת יהודי שמנקב צמיגים של ערבי? הרב איתי אסמן, יו"ר ארגון 'תורת לחימה', כותב.

הרב איתי אסמן , כ"ט בניסן תשפ"א

פשע תודעתי-ערוץ 7
רכב ישראלי שנפגע מאבנים
צילום: ביטחון תקוע

אתמול בלילה נהג אוטובוס תמים נכנס בטעות לשכונת עיסאוויה שנמצאת בירושלים, מרחק כמה דקות מאוניברסיטת הר-הצופים, מספר פורעים ערבים שהבחינו בו רגמו באבנים את האוטובוס שבו נכחו גם בני משפחתו וזרקו עליו בקבוק תבערה ובנס האוטובוס לא נשרף ולא היו פצועים בגוף (אולי בנפש כן)מלבד כמה ציוצים בטוויטר וכמה ערוצי תקשורת דתיים, האירוע לא קיבל חשיפה תקשורתית ולא עלה לשיח הציבורי.

כדי להסביר איך התקשורת הרחבה עובדת ואיך מהנדסים את התודעה אציב לקוראים מספר שאלות:

למה התקשורת הכללית לא סיקרה בהרחבה את זריקת בקבוק התבערה אתמול על אוטובוס לעומת מקרה דומה שאוטובוס הוצת בבני ברק על ידי יהודים (שחשבו שהם חרדים) וכל התקשורת סערה כל הפוליטיקאים גינו את הפורעים?

למה שר הבטחון גנץ לא הגיב על האירוע החמור אתמול לעומת זריקת אבנים של יהודים שאמר שאבן הורגת?

למה התקשורת והמשטרה קראו לזה "אירוע" ולא "פשע שנאה" או "טרור ערבי" כפי שנהוג כאשר יהודי מרסס ספריי על בית ערבי, דבר שאפילו לא מסכן חיים?

השיח התקשורתי והפוליטי בנוי על מה שנקרא "מסגור השיח", התקשורת והפוליטיקאים בוחרים מה נחשב אירוע חמור שצריך לעלות על סדר היום לסקר אותו בהרחבה ומה אירוע שולי שלא צריך להתייחס אליו.

אם כן, למה ערבי שזורק בקבוק תבערה הוא אירוע שולי לעומת יהודי שמנקב צמיגים של ערבי?
קוראים לתופעה הזו: "גזענות של ציפיות נמוכות", היחס הנוקשה של התקשורת כלפי מתנחלים וחרדים, לעומת היחס הרך כלפי ערבים, לא נובע מתוך רק מתוך תחושת אשמה שאנחנו החזקים והם החלשים, והחלש תמיד צודק, אלא בעיקר מתחושת עליונות וגאוות שווא, התחושה של השמאל היא שהערבים נחותים, ולכן לא צריך להאשים אותם על פשעיהם.

סיבה נוספת, היא יחס דו פרצופי וצבוע כלפי הערבים, מצד אחד כאשר הם רוצים להקים מדינה בתוך ארץ ישראל מתייחסים כאל קולקטיב מדוכא ועם שצריך לתת לו זכויות, ואילו כאשר הם זורקים בקבוק תבערה או מנסים לרצוח קוראים לזה "טרור הבודדים", "אירוע נקודתי", בפשע בו הם הופכים מקולקטיב לאדם בודד וממילא יש לסלוח לו.

לעומת זאת לאירוע בודד של יהודים קוראים "פשע שנאה", "טרור יהודי" ועוד, היהודי (מתנחל/חרדי) מוצג בתקשורת כאלים, כובש, רשע ואילו הערבי כמדוכא שאינו אחראי על מעשיו. זו כבר אוטואנטישמיות וככה בדיוק נראית הנדסת תודעה על ידי שימוש בשפה.

הדרך לעצור את התופעה היא לשים לב איך התקשורת ממסגרת את השיח ולהיות מודע לשפה שמעצבת את התודעה, כך מפתחים בהדרגה חוש ביקורתי ו'חיסון' כנגד הניסיון לקבל הנחות יסוד שמוזרקות בצורה תת מודעתית לתוך השיח.

התקשורת היא אמנם כלב השמירה של הדמוקרטיה, אבל הציבור הוא הבעלים של הכלב, וצריך לרסן לפעמים את הכלב שמנסה לרמות את הבעלים שלו.