אבינועם הרש
אבינועם הרש עצמי

בחול המועד פסח התקשרו אליי הורים ורצו לשתף אותי במקרה שקרה להם עם הילדה הקטנה שלהם:

הם ראו שכתבתי והתעסקתי עם הנושא של קבלה ודחייה של תלמידים ותלמידות לישיבות התיכוניות ולאולפנות ולכן חשבו שאתעניין בסיפור האישי שלהם:

כשהבת הבכורה שלהם קיבלה לפני שנתיים תשובה שלילית מאולפנה ידועה העניין שבר אותה לגמרי:

הם היו חבורה מגובשת מאוד של בנות והבת שלה לא חשבה שהיא נופלת מהחברות שלה עד שבוקר אחד כולן קיבלו את התשובות החיוביות והיא נאלצה לתדהמתה להתמודד מול התשובה השלילית שהגיעה אליה מהאולפנה שכל כך היה ברור לה שהיא הולכת אליה:

פתאום בבת אחת היא הרגישה שהיא סוג ב. כבר לא שווה בין שוות. הילדה הדחויה. זו ששאר החברות שלה מסתכלות אליה במבט של רחמים ומה היא תעשה עכשיו. נוכח התנהגות הילדה והמשבר החזק שפקד אותה נכנסו ההורים למצב של חוסר אונים ולא ידעו כיצד להתמודד מול המצב רוח המאתגר הזה:

מעבר לכך הילדה שלהם הייתה זקוקה להתערבות נוספת ומקצועית יותר בשביל להתאושש ולחזור לחיים הרגילים שלה. לאור כל זאת, סיפרו לי, רק טבעי היה שהם היו דרוכים ביותר לקראת תוצאות בחינות הקבלה כשהגיע תור הילדה השנייה שלהם להיבחן לאולפנה. הפעם הם נערכו מראש, שמעו הדרכות בעניין, התייעצו עם פסיכולוגית שהיא חברה של האמא ובאו מוכנים ונכונים לקראת האירוע:

מלומדי ניסיון למול ההיסטוריה הקודמת עם הילדה הבכורה שלהם שהם ידעו רק לפי הבכיות שלה שהיא קיבלה את תוצאות הקבלה הם הפעם ידעו לחכות מראש ולהמתין: פרץ של בכיות והסתגרות בחדר - תשובה שלילית. קפיצות של שמחה - תשובה חיובית. אלא שלהפתעתם - לא קרה שום דבר משני התרחישים הללו:

הילדה שלהם לא צעקה ולא בכתה ולא הסתגרה בחדר וגם לא פצחה בקפיצות של שמחה. פשוט כלום. רק המשיכה להתנהל כרגיל ואם יורשה להם לציין במצב רוח מרומם ומצוין ומלא בחיוכים. ראו ההורים כך והסיקו שהילדה שלהם כנראה עדיין לא קיבלה את תוצאות הבדיקות מאחר שאם הייתה מקבלת היו כבר אמורים להבחין בשינויי מצב הרוח.

עבר עוד יום ועוד יום ואז הן החליטו לפנות אליה בחשש ושאלו אותה אם יכול להיות שהיא לא הסתכלה במייל שלה או שהתוצאות של מבחני הקבלה פשוט לא הגיעו אליה. הילדה שלהם הסתכלה עליהם וענתה להם בנונשלנטיות: "התוצאות דווקא הגיעו".

"מה? הגיעו? ו...?" שאלו ההורים בצפייה. "ולא התקבלתי...." ענתה להם הילדה וזה הרגע נתנה את אות הפתיחה ליישום תוכנית החירום שההורים הכינו מבעוד מועד, כאשר הם ישר נתנו לה את הנייד של האבא ואמרו לה: "אנחנו רוצים שתתקשרי עכשיו למספר הזה, יש בו את החברה של אמא, היא פסיכולוגית והיא כבר מחכה לדבר איתך". אבל הילדה שלהם רק הסתכלה עליהם במבט שאומר של 'באמת שאין לי מושג מה אתם רוצים ממני?' ואמרה להם תודה רבה אבל היא ממש לא צריכה להתקשר לאף אחד והיא מרגישה בסדר גמור ותודה שהם שאלו.

כאן ההורים סיפרו לי שהם התבלבלו לגמרי ושאלו את הילדה: "את בטוחה? אמרת לנו שלא התקבלת לאולפנה, הכול בסדר? אנחנו דואגים....". ואז הילדה שלהם ענתה להם שבהתחלה כשהבינה שהיא לא התקבלה היא הרגישה מבואסת אבל אז היא לקחה נשימה עמוקה וחשבה עוד על העניין והחליטה שהיא לא מתכוונת לתת לאף אחד להחליט על החיים שלה ולהשפיע לה על מצב הרוח. האולפנה לא רוצה אותי? הפסד שלהם! היא הבטיחה לעצמה שהדימוי העצמי שלה לא יושפע ממבחן קבלה כזה או אחר כי היא שווה הרבה יותר מזה.

נדהמתי מהתשובה של הנערה הזו ובאותו רגע ששמעתי את זה, ידעתי שאני רוצה לפרסם אותה בטור הזה. אני מכיר הרבה מבוגרים, שהדימוי העצמי שלהם היה נמעך נוכח תשובה שלילית או דחייה שהיו מקבלים. חברים טובים שלי שעבדים בעצמם בתור מחנכים והם עדיין רווקים סיפרו לי על החוויה הקשה שתופסת אותם בכל פעם שהם נאלצים לחוות דחייה באתרי ההיכרויות ואיך שהם מגלים עד כמה שהדימוי העצמי שלהם פריך ושברירי. והנה באה נערה אחת מיישוב בבנימין ומוכיחה שבגרות נפשית והסתכלות חכמה ונבונה על החיים יכולה להגיע גם בגיל צעיר מאוד.

ואם הייתי יכול הייתי מפיק לה סבב הרצאות מול תלמידים כמו גם מורים ומנהלים מתוך תקווה שיצליחו לאמץ קצת מהשקפת החיים הכל כך מדהימה ונכונה שהיא הצליחה לפתח בעצמה ולא יכולתי שלא לחשוב: כמה חבל שאת הדברים הכל כך חשובים הללו של איך להתמודד מול כישלון לא מלמדים בבית הספר.