שלום לרב,
בימים האחרונים זכיתי בתפקיד ששכרו בצידו במקום העבודה, מדובר ב"ה על חיים בהרווחה, ולא בהגזמה או ראוותנות. השאלה היא האם לחשוש מכך שכאשר דברים טובים מסתדרים בפן החומרי, יש בכך כדי לפגוע בשכר לעולם הבא? כסיפור הידוע על ר' חנינא בן דוסא שהחזיר את הרגל מזהב.
האם עדיף להישאר במשרה עם שכר נמוך יותר ולא לחיות בהרווחה אלא בצמצום? ובאופן יותר כללי, יש מאמרים ידועים בגמרא ובספרי המוסר שהקב"ה שולח אתגרים למי שהוא אוהב, בבחינת את אשר יאהב ה' יוכיח, האם מי שמרגיש שחייו ב"ה בסדר בלי עין הרע, עליו לחשוש שמא קב"ה אינו אוהב אותו? או אינו חושב שהוא יכול לעמוד בניסיונות? האם זה בבחינת מי שאוכל את שכרו של עוה"ב בעולם הזה? האם מוטל על היהודי לייחל לאתגרים וניסיונות?
תשובת הרב ברוך אפרתי:
עצם השאלה, מלמדת על יראת שמים, הבאה לידי ביטוי בהיררכיה נכונה של הצרכים והערכים בחייך.
שמת את עבודת השם כייעוד עליון, ובפריזמה זו אתה בוחן את שאר תהלוכות החיים, הכסף, העבודה, הנסיונות, ועוד. חזק ואמץ.
לעצם שאלתך-
מצינו ברבותינו מספר התבטאויות המצביעות לכאורה על קורלציה בין רמת ההכנסה, לגדלות בתורה. ככל שאדם דל בהכנסתו, הוא גדול בתורתו, וככל שצר לו בעולם הזה זוכה בעולם הבא-
'כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, אם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך'.
וכן מה שכתבת על רבי חנינא-
'אמרה ליה דביתהו עד אימת ניזיל ונצטער כולי האי? אמר לה, מאי נעביד? בעי רחמי דניתבו לך מידי! בעא רחמי, יצתה כמין פיסת יד ויהבו ליה חד כרעא דפתורא דדהבא. חזאי בחלמא, עתידי צדיקי דאכלי אפתורא דדהבא דאית ליה תלת כרעי, ואת אוכלת אפתורא דתרי כרעי. ניחא לך דמיכל אכלי כולי עלמא אפתורא דמשלם ואנן אפתורא דמחסר? אמרה ליה, ומאי נעביד? בעי רחמי דנשקלינהו מינך! בעי רחמי, ושקלוהו'.
מאידך, יש מאמרים בחז"ל המציינים לשבח את הנאות החיים ואת הרווחה- 'עתיד אדם ליתן דין לפני המקום על כל מה שראו עיניו ולא רצה לאכול ממנו אף על פי שהיה מותר לו'.
רבינו הרמח"ל במידת הפרישות במסילת ישרים הקשה קושיה זו באריכות, ופרט מקורות לשני הצדדים.
בסוף דבריו, העלה הרמח"ל כלל זהב אשר יכול להדריך גם אותך בעבודתך החדשה והמכניסה-
'הרי לך הכלל האמיתי: שכל מה שאינו מוכרח לאדם בעניני העולם הזה ראוי לו שיפרוש מהם, וכל מה שהוא מוכרח לו מאיזה טעם שיהיה כיון שהוא מוכרח לו, אם הוא פורש ממנו הרי זה חוטא. הנה זה כלל נאמן'.
הוי אומר, ככלל, חובה להשתמש בעולם הזה והנאותיו לשם קיום האדם, משפחתו, ועבודת השם שלו.
אולם הנאות שאינן נצרכות לשם ערכים אלו, אלא הן הנאות ריקות, יש ערך להמנע מהן.
אמנם יש לשים לב למספר הערות בדברים לענ"ד.
א. מסילת ישרים מחולקת לצדיק ולחסיד. הצדיק שייך במידת הזהירות, הזריזות והנקיות. החסיד שייך לפרישות והלאה. הרמח"ל מזהיר שוב ושוב, שלא לקפוץ שלבים.
מי שאינו במידת הפרישות, יכול להנות מהעולם הנאות כשרות, גם אם אינן נועדות להמשך חייו, אלא כפינוק. אדרבה, אם ינסה לאסור על עצמו הנאה מותרת, עלול להשבר ולהגיע להנאה אסורה.
אולם מי שהתעלה למעלת החסידות, שעליה נאמר 'ישמח השם במעשיו', והוא כבר שולט בגופו, ומסוגל לדחות סיפוקים ולהסתפק במועט מבלי תרעומת סמויה על הבורא, אדם כזה ודאי ראוי לו להמנע מהנאה שאינה לצורך, אף אם היא מותרת.
ב. אתה נשוי, ואבא. לפיכך, גם אם אתה במידת הפרישות, שמא אשתך וילדיך אינם שם. ועל כן, יש מקום לבחון במה הם מסוגלים לעמוד בנחת, ומה יקדם אותם בעבודת השם. פעמים רבות, ילד שגודל באוירה שבה התורה שזורה בהנאה גשמית, יצמח לאהבת השם. ואף שזו מדריגה נמוכה, עדיין יש סוגי אישיות וגילאים, שיש בהם נטיה לזה.
לא בכדי שאל רבי חנינא את אשתו על אותה רגל מזהב. משום שהעובדה שהוא מסוגל להסתפק במועט, אינה מתירה לו למנוע ממנה הנאה כשרה אם אינה רוצה ומסוגלת להתעלות.
ג. יתכן שהעבודה החדשה חשובה יותר מבחינה אידיאלית, כגון שיש בה יותר סיוע למדינה, לחברה וכדומה. ואז גם אם יש בה רווח גדול גשמי, אין בזה להמעיט מחשיבותה ולצמצם את עולמך הרוחני.
ד. הראשונים פרשו על משנת 'פת במלח תאכל', שהכוונה היא בתחילת שנות הלימוד ולא בימי הבגרות. ועוד פרשו, שאפילו אם פת במלח תאכל, בתורה אתה עמל. ולא לכתחילה. ואמנם המהר"ל כתב שיש מקום גם לפשט הדברים, שישנה קורלציה בין מיעוט הנאה לגדלות התורה, אך הוא מבאר בפירושו לאבות, שהעיקר הוא היחס של האדם לממון, ולא עצם ריבוי הממון. כגון מה שאמרו על רבי, שהיה עשיר מופלג ולא נהנה מהעולם הזה.
לכן, גם אם תרוויח יותר, העיקר הוא שמירת היחס הנכון שלך לממון, ככלי ולא כערך, והיחס להנאה גשמית כקליפה דקדושה ולא כעצם הקדושה. דהיינו לא כמוטיבציה לעבודתך, אלא כתוצאה מהעבודה הנעשית לשם שמים.
ה. ישנה מדריגה עליונה מאד, בסוף מסילת ישרים, ובה עצם ההנאה שייכת לקדושה. ושם, ורק שם, במדריגה נשגבת זו, אכן כשאדם נהנה לא די שאין מיעוט בדביקותו בהשם, אלא שההנאה לכשעצמה היא ביטוי חשוב של הדביקות. בקבלה מדריגה זו קרויה 'חלבים', והיא החלב המכסה את הקרב לדוגמא, שאסור לזר ומקריבים לגבוה. ורבינו האר"י היה עוסק בניקור חלבים רבות, ואמר שיש בזה רז גדול, ויתכן שרמז לזה.
לכן יש לאן לשאוף, שגם ההנאה עצמה לא די שתהיה במה שחייבים עבור החיים, אלא שהיא תהיה תפארת לעושיה, כעין ביטוי לעבודת השם, בבחינת כהנים אוכלים וזרים מתכפרים. כתפנוקי המעדנים בשבת קודש, מעין עולם הבא.
וכן מצינו באבותינו הקדושים, אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, רבי עקיבא, רבי, ועוד רבים, שהיו עשירים מאד, והעושר לא די שלא הפריע לגדלותם אלא שימש ביטוי להארת הקודש שבהם.
ו. כתבו הראשונים, שיש בחינה שאם אדם נהנה בעולם הזה, לפעמים מנוקה לו מעולם הבא. וכעין מעשה דרבי חנינא. אולם, זה אינו שיקול מכריע לדחות את העבודה, אם היא נצרכת מאחד הטעמים הקודמים. אלא שאם אינה בעלת ערך, אלא רק ריבוי הנאה, יש עניין לדחותה הן מצד מידת הפרישות שלא תגיע לעבירה, הן מצד שמירת השכר בעולם הבא.
ז. מוטל על יהודי לייחל לעבודת השם. מנסיונות יש לברוח, כפי שאנו אומרים בכל בוקר, אל תביאנו לידי נסיון.
אמנם כתוב בראשונים, שלפעמים השעה מצליחה לרשע משום שהשם עזבו לילדי הזמן, שיצליח בעולם הזה וינוקה מעולם הבא. בעוד לצדיק השם נותן נסיונות כדי להרבות זכויותיו.
אולם, זה מצד השם ולא מצידנו. דהיינו, הוא יתברך מעניק נסיונות לברואיו, וברואיו אל להם להכניס עצמם לנסיונות. אלא לעבוד השם בשמחה, וכל העת להגביר עוד ועוד (בקצב הנכון הבריא והנסבל) זמן ואיכות לימוד תורה, וקפידות במצוות, עד שיגיע האדם למדריגה העליונה במסילת ישרים שיחוש אפילו לדעות דחויות בפוסקים לצאת בהן ידי חובה מכל הצדדים, אף שלא הוכרע כמותן. זה נתון ביד האדם, ואם פועל ביתר שאת לעמול בתורה במאמץ ובמצוות, אל לו לחפש נסיונות.
על כן למעשה, תלוי אם אתה במדריגת הצדיק או החסיד.
ותלוי היכן אשתך וילדיך.
ותלוי האם ללא הכנסה זו אכן תעבוד את השם בלי קפידא סמויה, ובנחת.
עשה חשבון כראוי, וקבל החלטה עם אשתך. תכוון על כך במילים בתפילת עמידה, תקננו בעצה טובה מלפניך.
למותר לציין, שמהכנסתך החדשה תפריש צדקה ומעשר לעילא לעילא, ובכך עניים יהיו בני ביתך, שומר מצוה לא ידע דבר רע ועת ומשפט ידע לב חכם.