לא, לא הייתי בשואה. כמו כולם למדתי, שמעתי, קראתי עלייה אבל היא לא הייתה חלק מחיי. שמעתי סיפורים על משפחתו של סבי, שנרצחו בשואה, אולם עדיין זה לא הפך להיות חלק משמעותי בסיפור חיי ובנרטיב שלי.
השואה נוכחת בחיי ביתר שאת מאז שהגעתי למושב שהוקם ע"י ניצולי שואה. אז אמנם לא הייתי בשואה, אבל אני חי ביום יום עם דור שהיה ונכח בכל האירועים הכתובים בספרי ההיסטוריה.
שלושים שנה אני שומע, כמעט מדי שבוע, אמירות בסגנון "היום יצאנו לצעדת המוות", "במחנה גם את זה לא היה לנו לאכול", "אני זוכר שבברגן בלזן...." "אבא שלי לא זכה לכך" ועוד. רק חלילה שלא תיווצר כאן הרגשה של דכאון, להפך זהו דור תוסס שמח ופורח שהקים ובנה משפחות יישוב וקהילה – אבל השואה תמיד נוכחת.
הרבה שינויים התרחשו בין שואה לתקומה, במעבר בין הגלות לארץ ישראל. בין נרדפים לרודפים בין חלשים לחזקים. ההמנון, הצבא, החרות הגאווה, כל אלו ועוד הם שינויים עצומים בין אז להיום, בין שואה לתקומה. אולם ישנה נקודה אחת שעליה אף פעם לא העזתי לשאול או לברר ובעיני היא אחד הפלאים הגדולים במעבר בין שואה לתקומה.
כיצד התרחש המעבר הרגשי הזה בין הנקודה בה החיים מאבדים את ערכם וכל שוטה או שיכור ברחוב יכול להרוג יהודי ואין פוצה פה ומצפצף, למציאות בה החיים מקבלים ערך עליון מקודש של עם ישראל בארצו.
בעיני המעבר של קדושת החיים, הוא אחד המעברים המרשימים בין שואה לתקומה. בין מציאות של חיים המאבדים את ערכם לחיים במציאות שלנו היום, כשכל אדם, חייו ונשמתו הם ערך עליון. מציאות בה כל חייל שנופל זוכה לכותרות, כתבות ולצער של האומה כולה. כל חייל שנהרג הופך בן רגע להיות הבן של כולנו ודמעות חונקות את גרוננו בכל פעם שמזכירים את שמו ודמותו.
שמעתי על ההלם הגדול כשנהרג הראשון מתוך שבעת חללי צה"ל במושב בו אני משמש כרב. במו עיני ראיתי את הגבורה של סבא שעבר את השואה ובאתי לבשר לו על נכדו שנהרג בפעילות צבאית. אבל לא העזתי לשאול איך? מנין הגבורה זו? איך הוא עומד בתהפוכות החיים מהמקומות הנמוכים ביותר בהיסטוריה האנושית ועד העלייה הקמת יישוב בניית משפחה ענפה ואז לחוות את המוות של נכדו.
המציאות היום בה מדינת ישראל מגייסת את כל כוחותיה שריה ויועציה, מהרופאים ועד המוסד, משייטת 13 ועד מכון וייצמן כדי לעשות מאמצי על ולהציל נשמתו של כל יהודי שחלה במחלה. האם יש תקומה נפלאה מזו?!
אנו חיים היום בעולם מבורך מתקדם. עולם בו מדינת ישראל ואזרחיה מקדישים תקציבי עתק, זמן רב בחשיבה וארגון כיצד לשמור על בריאותו וחייו של כל חייל ושל כל אזרח.
לא רק במציאות הנוכחית אלא גם בחיים של שגרה. עשרות ארגונים עם אלפי מתנדבים פועלים ברחבי הארץ כשכל כולם מוקדשים להצלת חיים האם יש לנו קץ מגולה מזה? האם יש מעבר יותר נפלא מזה משואה לתקומה?!
בשנתיים האחרונות אני עוסק יחד עם קבוצת רבנים במענה הלכתי למשפחות שיקירם נמצא במצבי חולי מורכבים והם נדרשים לקבל החלטות קשות: האם להנשים או לא, האם לבצע החייאה, האם לבצע ניתוח מסובך או לא.
וגם שם אני נפגש עם עם ישראל בתפארתו. נדהם בכל פעם מחדש, נדהם ומשתהה שגם בשעות הקשות האלו הוא מבקש לשמוע דעת תורה הנובעת מתוך אמונה יוקדת בדבר החשיבות של כל רגע ורגע בחיי האדם.
מתוך האמונה ש"נשמה טהורה שנתתי בי אתה בראתה אתה יצרתה ואתה עתיד ליטלה ממני". ועד אז עלינו לעשות כל מאמץ, בגבולות ההלכתיים, כדי לשמר את אותה נשמה. זאת מציאות נפלאה המלמדת יותר מכל את השינוי העצום שעברנו משואה ליום העצמאות דרך יום הזיכרון.
הרב צבי ארנון, רב המושב ניר גלים וראש אגף קדושת החיים במכון פוע"ה