שש שנים לפטירתו של מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, וככל שחולפות השנים, הגעגועים הולכים ומתגברים ותחושת החיסרון הולכת ומתעצמת.
אחד מהיסודות בהגותו ובמשנתו החינוכית של הרב היה החינוך למורכבות, להבנה שהעולם איננו 'שחור ולבן', שגם במחלוקת יש צדדים שונים שיש להכיר בהם, גם כאשר בוחרים בצד אחד, ושההכרה במורכבות איננה ביטוי לפשרנות, אלא הבנה מעמיקה וחיונית של המציאות.
ביום זה נציין שלושה ציטוטים ברוח זו, שיש בהם, על קצה המזלג, להמחיש את גודל החיסרון של קולו הצלול והעוצמתי של הרב, שהיה מגדולי תלמידי החכמים ואנשי הרוח בדורות האחרונים, והם רלוונטיים היום יותר מתמיד:
1. "לישיבה אין משנה פוליטית מוצהרת ומכוונת שכופים על תלמידיה. עם זאת, אנו משתדלים לחנך את תלמידנו לשלושה דברים: א. שחרף העובדה שהם יושבי בית המדרש, ואנו רוצים שהם יהיו יושבי בית המדרש, שיבינו שיש משמעות למתרחש מחוץ לכותלי בית המדרש, שתהיה להם מודעות ורגישות לבעיות לאומיות; ב. שיתרגלו לחשוב על בעיות אלה בצורה עניינית ומעמיקה. לא להיסחף, לא להיגרר, לא לחשוב בסיסמאות וקלישאות, אלא בצורה עניינית; ג. שלמרות הדבקות האמיתית והערכית בתפיסת עולמנו, שידעו לכבד גם דעות שונות וחשיבה אחרת. זהו המינימום שאליו צריך לשאוף ולחנך".
2. " לא מעט אנשים בתוך מחננו נוטים לראות את המחנה החילוני ככלי ריקן, שאין בו כל דבר טוב... אני חושב ומקווה שאין לנו מונופול על הטוב והיפה. איני יכול לקבל את מסכת הערכים החילונית בשלמותה, אבל אני מודע לכך שיש בה הרבה מרכיבים שראויים להערכה רבתי: דבקות במידת החסד, שאיפה לאמת, פיתוח כוחות אנושיים, יצירתיות, היבטים מסוימים של שוויוניות. מאפיינים אלה של החברה החילונית ראויים להערכה ולעתים משמשים אפילו מושא קנאה".
3. "מיקומה של הציונות הדתית בחברה הישראלית... נותרנו בבדידות ובנתק מסוים מרוב-רובו של הציבור. הינתקות זו מצמצמת את היכולת להשפיע, ואף אינה בריאה מבחינה פנימית. אותה תחושה, של 'ויוותר יעקב לבדו', אינה רצויה. יש תקופות, כמו בימי אליהו הנביא, שההיוותרות 'לבד' אולי רצויה, אך בוודאי שאין לראות זאת כמצב אידיאלי. כושר ההשפעה ויכולת ההידברות נפגעים אנושות, וכמוהם אף יכולת החיפוש אחר מכנה משותף ערכי".
לאורו נלך. תהא נשמתו של רבנו צרורה בצרור החיים.