רגע לפני שצלילי היריות התהדהדו תוך שכונת קריית משה, הם ישבו ולמדו. כל רצונם היה לסיים את מסכת מגילה לפני פורים כדי לצרף שמחת חג לשמחת סיום. ולכן, בני והחברותא שלו ויתרו בכיף על הכנות מסיבת ראש החודש בבית המדרש של ישיבת לצעירים והתיישבו בספריה הסמוכה של מרכז הרב. הגמרות שלהם, פתוחים לדף ז, היו עדים לכל.
"שלחה להם אסתר לחכמים קבעוני לדורות!"
הדרמה של עלילת המגילה כנראה הסתיימה. סכנת הנפשות, אומץ הגיבורים, ההצלה, הנקמה, חגיגת הניצחון...כולם מאחורינו. אך סוף המגילה ישנה דרמה אחרת לגמרי. יש עוד מאבק שהמגילה מספרת לנו אודותיו. האם סיפורה של מלכת אסתר ייזכר או ישכח? בימי הדמדומים, בתפר בין תורה שבכתב ובין זו של בעל פה חז"ל מתווכחים האם לסיפור ישנו מקום בכלל בתנ"ך ההולך מתגבש ונחתם. אז תחינתה של אסתר נשמעת. צעקתה: "קבעוני לדורות!" מתהדהדת בין החכמים. האם גבורתה תשכח, או האם תעלה על נס שנה לאחר שנה?
בתוך הספרייה—נערים, אבות ובניהם, בחורי ישיבה ובעלי בתים—מלאו את חלל המקום בסימפוניה המוכרת של לימוד התורה: מי בשינון שקט, מי בחברותא קולני ומי בפטפוט בהמתנה לשיעור שבועי. קולותיהם של עשרות הנוכחים התהדהדו בין המדפים גדושי ספרי הקודש אשר כולם באו לינוק מחכמתם בניסיון להבין עוד הלכה, עוד אגדה, עוד פרט של רצונו הנעלם של הבורא מעמו.
חכמים שקלו וטרו.
"שלחו לה: קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות!"
אך המלכה שהתחכמה על אויבים חדים יותר הדפה את הטענה בנקל.
"שלחה להם: כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס." אחד אפס, אסתר.
והיא לא מוותרת.
"שלחה להם אסתר לחכמים: כתבוני לדורות!"
אז חכמים הזדקקו לספרו של החכם מכל אדם ושלפו פסוק מספר משלי.
"שלחו לה: 'הלא כתבתי לך שלישים. שלישים ולא רבעים?'"
היריות הראשונות, בחצר הישבה, פצעו בחור בן שמונה עשר, יהונדב הירשפלד. הקול החותך של הקלשניקוב מעל אבני המקום הצליף בהולכים ושבים בכניסה ויציאה מהיכל התורה, מרכז הרב. הם החלו בבריחה על נפשם. אך אלה בפנים טרם הבחינו במלאך המוות שפקד את פתחם בחושבים שסתם קולות של נפצים הם שמעו. מעשה דרדקים של כל ראש חודש אדר במחוזותיהם. מרבים בשמחה.
"שלישים."
רק שלוש פעמים אנו מזכירים את מלחמתנו נגד האויב המר שלנו, עמלק. אחת: התקיפה בצאתנו ממצריים. שתים: הקריאה של משה רבנו למחות את זכרם. שלוש: הקרב של שאול המלך נגד אגג. שלוש פעמים אנו רושמים את המאבק נגד עמלק ולא יותר.
המחבל הסתובב וירה שוב. הוא הפיל עוד נער, רואי רוט. ואז עוד אחד, יהונתן אלדד, שנורה בגבו בניסיונו לברוח. הוא נפל על האבנים הקרים של השביל לספריה.
למה כה דאגו חז"ל? אסתר גיבורה הייתה שהציל אומה שלמה. הלא מן הראוי שמעשיה יחרתו בקודש? אך תשובתם הייתה שלוש פעמים ולא יותר. כי זה לא מעשיה של אסתר שהדאיג אותם, אלא אלה של המן האגגי העמלקי. נגזר עלינו להילחם נגדו שלוש פעמים. שלוש ותו לא. עמלק: האויב המחפש קודם כל את החלשים ביותר. נשים וטף. עמלק: השונא את עם ישראל לא עקב מעשיהם, אלא בגלל בהיותם בכלל. אויב שלא יכול לשקוט כל עוד יש יהודי חופשי עלי אדמות.
לא ברור כמה זמן חלף עד שהלומדים פנימה הבחינו שלא קולות נפצים הם שומעים, אלא יריות. לא משחק, אלא מחול המוות. מישהו צרח, "מחבל!!" ולרגע קט—לפני המהומה של כסאות נדחפים, שולחנות מתהפכים, ודלתות נטרקות—דממה. ואז נפתח דלת הזכוכית הראשית של הספרייה וצעד פנימה דמות חבוש בנשק ארוך ואקדח, תחמושת רבה תחובה בכל מקום עד שנראה כמכוסה בשריון. בצעדו הראשון הוא הרים את רובהו והרג את דורון מהרטה. בחור אתיופי שלא אפילו הספיק להרים את ראשו מהמסכת עליה הוא רכן.
האם חכמנו יעזו להכיר במה שאסתר ביקשה לשמיעה להם? שמאבקה לא הייתה סתם עוד מאבק. אלא חלק ממלחמה עתיקה ושורשית הרבה יותר. גרוגרות השנאה הטהורה לא התנוונו ולא התאדו בהגלותנו מארץ ישראל. האם חכמנו יבינו שעקבות העמלקיות הספוגות בדם התמימים ביותר כתמו גם את סיפורה שלה?
לא היה כל מקום לפנות בתוך הספרייה שרוב שטחה ארונות ספרים. לאן להסתתר? בני, אברהם דוד וחברותו, שגב אביחיל, חברו מאז כיתה ה', התכופפו בתווך הצר בין טורי הספרים. המחבל האט את קצבו והחל לחפש ביסודיות כל אמה לפניו. שורה אחרי שורה של ספרי קודש, מסודרים לפי נושאים--כאן ראשונים, שם אחרונים—וכאן פתאום קומץ של יהודים, נמחצים לתוך חלל הצר במעין ניסיון להעלם לתוך אותיות הכרכים אשר רק לפני רגע הם רצו לספוג בעצמם.
חכמנו קיוו ששנאת החינם של אויבנו התפוגגה בהרס המקדש וגלות מרה שנכפה על העם. הטרור של עמלק, שצימאונו להרג, הרס ומוות היה צריך להיות מאחורינו כבר, לא? אך הנה קולה של אסתר מבקע את שלוותם.
עוד ארבע בני-עשרה עצרו את הנשימה. אולי רק לחשו לעצמן תפילה. אברהם דוד ושגב: 16. נריה כהן: 15. יוחאי ליפשיץ: 18. בין השורות פעמות המחבל נשמעו. ובין לבין צרחה איומה של חבר שנורה בטווח אפס.
מחלוקת סוערת לשם שמיים הרעידה את בית המדרש.
עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה" כתב זאת זיכרון בספר". "כתב זאת" מה שכתוב כאן ובמשנה תורה. "זכרון" מה שכתוב בנביאים. "בספר" מה שכתוב במגלה.
"כן אסתר," בשרו לה. מאבקך לא הייתה מאבק פרטי. אלא משהו שהשתייך לכלל האומה. חלק ונחלה של התנגשות בין טוב ורע קיווינו היה נחלת העבר. אך הזכרתנו שטרם. הזכרתנו שעלינו עוד לזכור.
הדם הגיע לעומק של סנטימטרים במספר מקומות. מרצפות מחוררות כוסו בו. ספרים נצבעו באדום. למחרת הם נקברו יחד עם הבנים שכל רצונם היה ללמוד מהם.
"זכור את אשר עשה לך עמלק". זה שמחפש טרף הקל, עייפים, לא חמושים. זה שרוצה רק למחוק את שמו של ישראל מהמפה.
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות איבה. מגדולי הגיבורים עד לקטני התמימים. מהרי הלבנון למכולות רחובותינו. אלה שנפלו בקרב ואלה בעריסותיהם. זקן וטף. אם רק ליום אחד בשנה: זכרו את כולם.
ד"ר נפתלי מוזס , אב לאברהם דוד (הי"ד) שנרצח בפיגוע מרכז הרב