בטדי גיליתי את הישראליות

הרגע המכונן באצטדיון טדי שבו הבנתי עד כמה אני ישראלית

איה קרמרמן , ב' באייר תשפ"א

בטדי גיליתי את הישראליות-ערוץ 7
איה קרמרמן
צילום: יעל אילן

בעלי נולד בנתניה. הוא גדל על הטריבונות של "הקופסה" בימי מכבי נתניה ועוד 15. על שפיגלר, עודד מכנס ובני לם. אני גדלתי בתל אביב. משחק הכדורגל האחרון שראיתי היה בין הבנים של ט'1 לבנים של ט'2 בבית הספר. נגמר בפנדלים. אחרי כמה דייטים, בעלי החליט שכדי שאכיר אותו באמת אך הגיוני לקחת אותי למשחק כדורגל. היעד הנבחר: אצטדיון טדי בירושלים. מי שמבין בכדורגל, או בטדי, מיד יגחך לשמע הרעיון ויבין שהעניין נידון מראש לכישלון. ישבתי במשך משחק שלם כשמישהו, כמה שורות מעליי, משחק כדורסל וצולף לי קליפות של גרעינים עמוק לתוך השיער. החוויה האמיתית שנותרה בי הייתה שירת ההמנון העוצמתית. לעמוד עם עוד 20 אלף איש ולשיר, או לשאוג במקרה שלי, "להיות עם חופשי בארצנו". התפוצצתי מגאווה. הדמעות זלגו מהעיניים בהתרגשות. במילה אחת: פדיחה. מאותו רגע מכונן הכינוי שלי הוא ציונה או ישראלה.

בתור נערה אהבתי לגור בארצות הברית. חשבתי שזה קסום וקל, הייתי בטוחה שאני קוסמופוליטית, אשת העולם הגדול, מוכנה לטעת שורשים בכל מקום שאליו הרוח תיקח אותי. אבל ככל שבגרתי הבנתי שהישראליות צרובה בי. לא רק שאין לי ארץ אחרת, אני הייתי אחרת בלעדיה.

למרות מנהגנו הכה ישראלי לקטר על הארץ חרף היותה טובה מאוד מאוד, הישראליות צרובה בכולנו. אנחנו לא רק חולקים מטען גנטי דומה אלא גם בעלי שותפות גורל שמחברת בינינו. מטען של חוויות, כוויות, פחדים וטראומות קולקטיביים. יש בתוכנו זיכרון קדום משותף של רדיפה וכמיהה לחזור לכאן, לשוב להיות עם אחד. יש לנו כל כך הרבה מהמשותף, על אף שביומיום אנחנו מרגישים רחוקים, מנוגדים ומופרדים זה מזה.

לכאוב את הכוויה ביחד

להיות ישראלי זה אומר שהמציאות הישראלית המטלטלת צרובה בך עמוק. לכן להיות ישראלי זו מהות, זה להרגיש שייך למשהו גדול. זה לא רק מקום לידה בתעודת הזהות.

להיות ישראלי זה להיות הכי מרוקאי/פולני/טריפוליטאי/תימני/הונגרי או כל דבר אחרת. זה להיות גאה בשורשים שלך, להתווכח באיזו עדה הדגים של שבת הכי טובים, לצחוק מבדיחות רק כשמישהו מהעדה שלך מספר אותן. להיות ישראלי זה לשמוח על כך שהעדות התערבבו כבר מזמן. זה לדעת שכל עדה הביאה איתה את התבלין הנחוץ והמיוחד לה בתבשיל האנושי שנקרא ישראל.

להיות ישראלי זה לא כמו מישהו שגדל במדינה מסוימת בארצות הברית, שיעתיק עצמו בקלות למדינה אחרת כי שם תחכה לו עבודה חדשה. בישראל אנשים מסרבים לעבור 15 דקות נסיעה אם זה אומר לעזוב את נתניה, שדרות או תל אביב, רק כי זו עיר הולדתם. שם המשפחה, הזיכרונות, החבר'ה. שם הבית. תל אביבי אמיתי יידע בין איזו חנות לאיזו חנות אלישע פותח, רק באמצע הלילה, את הטוסט־נקניק (עם ענבים בצד) שלו. נתנייתי אמיתי יידע באיזה חוף הגלים הכי טובים. ירושלמים אמיתיים מבכים על חוויות השוק של פעם, לפני שמחנה יהודה עבר שיפוץ לכבוד התיירים. עם ששהה בגלות של אלפי שנים, נטול שורשים, הפך לעם שמכה שורשים ייחודיים למקום, כאלה שגם טיול מסביב לעולם לא יעקור.

להיות ישראלי זה כשעומד גוש בגרון ביום השואה. איך שהוא מתקרב אני מרגישה שהגוף מתכונן לכאב שישטוף אותו. השנה עמדתי בצפירה מתחת לגשר המיתרים. מאות אנשים יצאו מהמכוניות ומהאוטובוסים ונעמדו. שונים לחלוטין במראם, בתוך כולנו, כאחד, התחוללה סערה. הכוויה שצרובה בנו התעוררה לכאבה כחלק מהשרשרת של עבר־הווה־יהיה שלנו. אותה כוויה שתמנע מאיתנו לשכוח מה היה שם, גם אחרי שאחרוני השורדים ילכו לעולמם. זו כוויה משותפת, מלכדת, של גלות ושואה. אחריה באה כוויית התקומה של יום הזיכרון. כוויה ששורפת במיוחד, על כל הילדים שלנו שהלכו להגן עלינו ולא חזרו הביתה לאמא. גם ביום הקשה הזה אני בהודיה. על הצריבה. על סיפוריהם של הגיבורים, על הורים ואחים מתגעגעים, כי כל שֵם מאפשר לי להיות ישראלית.

להיות ישראלי זה לצפות בטקס המשואות, לצחוק עליו ולהתרגש ממנו, ולהציץ מהחלון כדי לראות זנב של זיקוק. להיות ישראלי זה לשאוף מלוא האף ריח של סטייק עסיסי על האש ולהגיד "ממחר – דיאטה". זה לסחוב עם הילדים קרשים לכבוד המדורה של ל"ג בעומר.

להיות ישראלי זה לדעת שהמדוזות מגיעות דווקא ביולי, ושהמורים מאיימים לשבות בראשון בספטמבר.

להיות ישראלי זה להרגיש את האוויר מתמלא בריח מיוחד לקראת חגי תשרי. גם מי שלא חוגג מרגיש את החגיגיות שהאוויר נושא. בימים כאלה עצוב לי על היהודים שחיים במדינות אחרות, שמחמיצים את אווירת החגים היהודיים ותקועים עם שירי קריסמס מנובמבר.

להיות ישראלי זה לדעת שיום אחרי סוכות הסופר מסריח מטיגון סופגניות.

להיות ישראלי זה לדעת שג' זה גמל גדול.

להיות ישראלי זה לקבל מהגן שתיל של אמנון ותמר ולראות אותו קמל בבית תוך שבוע.

להיות ישראלי זה לדעת שבפורים יירד גשם.

להיות ישראלי זה לעמוד מחוץ למאפייה דקה אחרי שפסח יוצא ולהתווכח עם זה שבתור לפניך איפה החומוס הכי טוב.

השורש לא התחיל מהרצל

להיות ישראלי זה לראות ישראלים בחו"ל, גם לצחוק שרואים עליהם מקילומטר שהם ישראלים וגם לגשת אליהם, לשאול "מאיפה אתם בארץ?" ולגלות שהם שכנים של מישהו שלמד איתך ביסודי.

להיות ישראלי זה לבעוט בישראליות שלך בפקק ולקטר על "הישראלים" שחותכים, ולתור אחריה בגעגוע כשעומדים על אדמת ניכר ומסננים "אין כמו בבית".

להיות ישראלי זה להתלונן על ביבי בתור לקבל חיסון.

להיות ישראלי זה לנסוע עם כל עם ישראל לחרמון יום אחרי שירד פתית שלג, לדרום אדום איך שהתחילה הפריחה, לאיקאה איך שמודיעים שנפתחה אחרי הסגר ולקנות את אותן מפיות לבנות.

להיות ישראלי זה להעריץ את מיקי ברקוביץ' ומוטי ארואסטי גם אם אתה אוהד הפועל מושבע.

להיות ישראלי זה להירתם ולתרום, להושיט יד כשצריך אותך, בלי לשאול שאלות.

להיות ישראלי זה לחשוב שאתה יכול לעשות עבודה יותר טובה מראש הממשלה, מהרמטכ"ל וממאמן נבחרת ישראל בכדורגל. ביחד.

להיות ישראלי זה לגור בתוך קהילה של ישראלים במיאמי או מלוס אנג'לס. כי אולי אפשר להוציא את הישראלי מישראל אבל אי אפשר לעקור ממנו את הישראליות.

להיות ישראלי זה להיות ישראלי. זר לא יבין זאת. כל הדוגמאות הן ראי הישראליות של שמונים השנים האחרונות, ישראליות נרקמת של העלייה האחרונה. של כור ההיתוך. של מעטים מול רבים. אבל בואו לא נשכח שהשורש שלה לא התחיל בהרצל. השורש שלה טמון במסירות הנפש הקיבוצית שלנו כעם, בתלאות החוזרות ונשנות שלנו לחזור יחד, לעלות לארץ הקודש שניתנה לנו מימי ישראל סבא.

לא סתם בכל העולם יש בתי חב"ד. הם נחוצים, כי ברגע האמת, בין אם זו שמחת חג או אסון חלילה ובין אם זה להיות מוקף ב־20 אלף אוהדים ולשיר התקווה, אנחנו מרגישים שאנחנו זקוקים לישראלים נוספים שיעטפו אותנו, יגרמו לנו להרגיש בית, להרגיש קרוב אל עצמנו. כי ישראלים נמשכים זה לזה, כמו מגנט. גם כשהמגנט נמצא על הצד שמתרחק מהמגנט השני.

ayakremerman@gmail.com