אין עין שלא דומעת ולב שלא רוטט מהתרגשות כאשר נשמעים מדי שנה שירי ימי הזיכרון. הטקסטים והמנגינות הנוגות שהפכו לקודש הקודשים של התרבות הישראלית העכשווית מחברים את הציבור הישראלי שנה אחר שנה. מאחורי חלק מהשירים ישנם דמויות או סיפורים סוחפים ומרגשים לא פחות מהשירים עצמם.
יצירה שהפכה לחלק בלתי נפרד מהשבוע שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה ובין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה היא השיר 'כשהלב בוכה' מאת יוסי גיספן ובלחן של שמואל אלבז. "שמע ישראל אלוקיי אתה הכול יכול, נתת לי את חיי, נתת לי הכול. בעיניי דמעה, הלב בוכה בשקט, וכשהלב שותק הנשמה זועקת", כתב גיספן. בשיחה עם 'בשבע' הוא מספר כי השיר קיבל כיוון מעט שונה מהתחושות שהיו לו בעת הכתיבה.
"השיר נכתב על הלינץ' ברמאללה", מגלה גיספן. הוא מספר כיצד הצטמרר ממראות הרצח הנוראיים שביצעו תושבי רמאללה בשני חיילי המילואים יוסי אברהמי וואדים נורז'יץ ז"ל, שנכנסו בטעות לעיר לפני 21 שנים. "אנשים חושבים שזה שיר של תקווה, חיזוק, אבל בסופו של דבר זה שיר על ייאוש. ראיתי את התמונות בטלוויזיה והזדעזעתי. בתוך כמה דקות כתבתי את השיר הזה, המילים כאילו נכתבו מעצמן. זה דבר שלא קרה לי אף פעם בכתיבה. הרגשתי שאני שם עם שני החיילים שלנו, הקורבנות, והם רק רוצים שייגמר האירוע הנורא והקשה הזה. ברגעים כאלה אדם מגלה את הנקודה היהודית הפנימית שלו, ובזמן כל כך כואב ונוראי זה מה שיש לאדם לצעוק - שמע ישראל. אלו הדברים שמתגלים בנו במשברים הכי קשים. וכתבתי גם 'עשה שייגמר כי לא נותר בי כוח'. כשאדם נפגש עם חוסר אנושיות כל כך גדול הוא רוצה רק שזה ייגמר.
"אני יודע שהשיר הזה מאוד מושמע בשבוע שבין ימי הזיכרון, הוא נכנס לטקסי זיכרון ממלכתיים ולשירונים שמוציאים בתי ספר במסע לפולין. תלמידים שרים אותו מול המשרפות באושוויץ, מול בורות ההריגה. למרות שמבחינתי הוא נכתב מתוך ייאוש עמוק, שרים אותו במקומות הכואבים האלה כדי להעלות משם קצת תקווה. נכון שלא לזה כיוונתי, אבל אם זה נותן נחמה למישהו - די לי בזה. אני שמח".
הנרצחים שעליהם כתבת – יש לך קשר משפחתי לאחד מהם? הם היו חברים שלך?
"לא הכרתי אותם באופן אישי, לא פגשתי בהם בחיים. אבל זה לא משנה, אנחנו עם אחד. כשדבר נורא קורה לאחד מאיתנו, הוא קורה לכולנו. על כך כתבתי מאוחר יותר את השיר 'צל ישראלי' עם המילים שהקדשתי לארץ ולמדינה שלנו: 'עכשיו מאוחר בשבילי, אך לא בשבילך, אז חבקי כל ילד שבך, כל חלק ממך, ואולי גם תביני לאט, מאחֵר ואחֵר, את מי שאת'. זה שיר על הכאב המשותף שמאחד אותנו. כששני חיילים נפגשים בשדה הקרב הם לא בודקים מי זה כל אחד, לא שואלים איש את רעהו אתה חילוני או דתי, שמאל או ימין, ככה אני מרגיש בשני השירים האלה. הכאב הזה הוא של כולנו יחד, בלי שיסוי, בלי קרע, בלי מחלוקות".
הילד שאכל ענבים – נפל בקרב
שיר פופולרי נוסף מסמל גם הוא דבר שונה מכוונתו המקורית של הכותב, והפך משיר אבל לשיר תקווה. 'בשנה הבאה' נכתב כשיר געגוע לחייל שנפל בקרב. בחסות הלחן החגיגי שהעניקה למילים הכואבות המלחינה נורית הירש, הפך השיר לפזמון עליז שחוזר על עצמו מדי שנה בחגי תשרי, אבל במקור מדובר בשיר כואב. השיר נכתב על ידי אהוד מנור לזכרו של אחיו הצעיר, יהודה וינר, שנהרג במלחמת ההתשה בשנת 1968, עליו גם כתב מנור את השיר 'אחי הצעיר יהודה'.
"כשאהוד נתן לי את המילים ראיתי לפניי שיר אופטימי", מספרת הירש, "את ההשראה ללחן העליז נתנה לי שורה אחת שהופיעה בפזמון, 'עוד תראה כמה טוב יהיה בשנה הבאה', אשר בישרה תקווה ליום המחר. כשאהוד שמע את המנגינה בפעם הראשונה הוא הופתע מאוד. הוא סיפר לי שהתכוון לכתוב שיר עצוב שמתאר איך היו החיים בבית לפני האסון הנורא של מות אחיו. אבל אהוד היה אדם פתוח וקיבל מיד את הגרסה האופטימית שלי, ואף עשה שינוי במילים: במקום השורה המקורית 'אנפה לבנה תפרוש באור כנפיים והשמש תשקע בתוכן' הוא כתב 'אנפה לבנה תפרוש באור כנפיים והשמש תזרח בתוכן'".
הירש מתארת כיצד השיר הפך לשיר חג של ראש השנה בכל העולם היהודי, ואף פגשה בו במפתיע מעבר לים. לדבריה, "השיר פרש כנפיים ועף לעולם הגדול. יום אחד בביקורי בבית כנסת בלוס אנג'לס שמעתי את המתפללים שרים 'עוד תראה עוד תראה כמה טוב יהיה בשנה הבאה בירושלים הבנויה'".
סיפור הפוך מסיפורו של השיר 'בשנה הבאה' הוא סיפורו של השיר 'תולי', אחד השירים הנוגעים מבין שירי הזיכרון, כאשר מה שנכתב במקור כשיר עליז הפך לשיר אבל. "השיר נכתב לקראת פסטיבל שירי הילדים התשיעי בשנת 1978", מספרת ניצן נחומזון, עורכת מוזיקלית ושדרנית ברדיו 'הקצה', "זה היה שיר ילדים תמים שרמה סמסונוב כתבה על ילד קטן תכול עיניים בשם טוליק שיושב על חוף הים, אוחז באשכול ענבים ומסרב שוב ושוב לתת עינב לילדה אחרת שהייתה לידו וביקשה יפה. בסוף היא הלכה משם והחליטה להשאיר אותו לבד. היו בשיר הרבה תום וילדותיות. המילים שלו לא נשמעות כשיר זיכרון, 'טוליק יושב לו בשקט בחול, יושב ומביט על הים הכחול, העיניים של טוליק שני כוכבים, ואוכל הוא בנחת אשכול ענבים', זה שיר ילדותי כל כך".
אלא שהשיר הפך לטרגי. טוליק הוא תובל גבירצמן מחדרה, לימים קצין בחטיבה 188 של חיל השריון. ארבע שנים אחרי שהתפרסם השיר, בשנת 1983, בזמן מלחמת שלום הגליל, הוא נהרג בקרב בנמל התעופה בביירות. "טוליק היה חייל מצטיין", אומרת נחומזון, "מאז נפילתו השיר שנכתב עליו הפך לשיר זיכרון טרגי, מצמרר וכואב".
שירים רבים נוספים נכתבו בעקבות סיפורם האישי של נופלים. השיר 'אליפלט', שכתב נתן אלתרמן והלחין סשה ארגוב, מספר את קורותיו של חייל שעשה כל טעות אפשרית עד שנהרג. "לשיר 'אליפלט' יש שלושה חלקים. בחלק הראשון מתואר ילד מסכן, שלא בוכה ולא אומר כלום כשלוקחים לו משחק מהיד, ואיזה ילד לא בוכה כשלוקחים לו משהו? הוא מראש ילד קצת מוזר", מספרת ניצן נחומזון, "הוא ממשיך להיותו נער מבולבל ומפוזר, כזה שרץ אל תוך האש.
"את השיר הזה כתב אלתרמן אחרי שבתו, תרצה אתר, ששירתה כזמרת בחיל גייסות השריון, ביקשה ממנו לכתוב שיר זיכרון עשר שנים אחרי מלחמת העצמאות. אלתרמן ראה בכך הזדמנות לספר את הסיפור של האנטי־גיבור. לא עוד חייל מיפי הבלורית והתואר. סיפור שונה מהשירים על החיילים האמיצים, החכמים, היפים. הוא בא לומר שהיו גם חיילים אחרים. אין צורך לייפות את המציאות. אם רוצים שיר זיכרון – אומר אלתרמן – שיהיה מציאותי, שיהיה גם סיפורם של החיילים הלא מוצלחים שלא הפכו לסמל בעקבות מעשי גבורה".
עוד שיר שנושא שם פרטי של אדם שנפל הוא 'יורם', שנכתב על ידי עלי מוהר והולחן על ידי יהודה פוליקר. השיר הוא מניפסט געגוע לבחור בשם יורם שאיננו. "יורם, תגיד לי אתה, מה עושים עם חבר שכמותך, מה עושים עם מותך, עם זיכרון היותך, עם חבר שכמותך שנשאר בן עשרים", שואל השיר. המילים נכתבו על יורם ביאלר, לוחם מחטיבת הנח"ל שנהרג בשנת 1969 בשעות שבין יום הזיכרון ליום העצמאות במהלך מארב שנכשל באזור תעלת סואץ.
אחד מחבריו של יורם ביאלר ז"ל הוא העיתונאי משה שלונסקי, שבשיחה עמנו נזכר בחוויותיהם המשותפות. "אנחנו היינו כולנו ילידי 1948, תלמידים בתיכון חדש בתל אביב", משחזר שלונסקי, "יורם היה בחור שתמיד בלט, איש מצוין וחבר טוב. הוא היה עלם פעיל, חובב תרבות, היינו הולכים יחד להצגות תיאטרון ולצפות בסרטים בקולנוע גשר. יורם היה בן להורים לוחמי פלמ"ח, שלחמו למען הקמת המדינה. יתר השכבה היינו ילדים להורים עולים מחו"ל, חלקם ניצולי שואה, והאמת שהתקנאנו בו על היותו בן להורים שממש נלחמו על הקמת המדינה ולא עלו אליה אחר כך. המוות שלו באיזו טעות שטותית כואב, והשיר מאוד מבטא את זה. עלי מוהר, שהיה גם כן חבר טוב שלו, כתב עליו 17 שנה אחרי לכתו".
ממכתב אישי לשיר לאומי
"אב שכול, אני כבר לא מרגיש, דמעות החורף עליך יגידו קדיש". המילים הללו לקוחות מתוך השיר 'ריבונו של עולם', שיר שזכה לעדנה מחודשת עם הופעתו בסדרה 'שעת נעילה' ששודרה ב'כאן 11'. המשורר נדב הלפרין, מגיש התוכנית 'אש זרה' בתאגיד השידור הציבורי, מספר על מה שעומד מאחורי השיר העמוק.
"השורות הללו, שנבעו מעטו של סרן בארי חזק ז"ל, לקוחות מתוך השיר שזכה לפרסום ב־2001, כשברי סחרוף בחר לבצע אותו במסגרת הפרויקט 'עוד מעט נהפוך לשיר' בגלי צה"ל ואחר כך כלל אותו באלבומו 'האחר'. אפשר להאמין כי בארי ידע מראש את שמצפה לו, שבעיניו חזה את הכדורים שיפלחו את חזהו במלחמה ההיא, הנוראה מכולן, מלחמת יום הכיפורים. למעשה, התחושה הזאת מלווה כמעט את כל שיריו.
"רבים כותבים שירה מפעם לפעם, אבל בארי, שנולד בקיבוץ אפיקים, התנדב לצנחנים, נפצע במלחמת ששת הימים ונהרג ב־17 באוקטובר 1973 בקרב סרפאום העקוב מדם, היה בעל כישרון נדיר להפוך את המציאות למילים מדויקות וחודרות, והוא הספיק לגלותו לעינינו רק בשירים בודדים ובקטעי יומן מעטים שזוהרם מכאיב כמעט לקורא. מכאיב יותר כשחושבים על כך שהזוהר הזה נגדע באחת ועל האובדן הכבד שספגה הספרות העברית בלכתו".
הלפרין מנתח את מילות השיר: "ב'ריבונו של עולם' הוא זועק אל האב – מעין שילוב בין אבינו שבשמיים לאבא שבארץ - מתוך שדה הקרב ההולך וסוגר עליו. אבל סיפור חייו הקצרים של בארי חזק הוא קודם כול סיפור על מי שהיה מאוהב בחיים כל כך עד שלא היה יכול שלא לשיר אותם מתחילתם ועד סופם, על הטוב שבהם ועל היפוכו - המוות. וכפי שכתב בעצמו: דרך עיניו של המוות יכול האדם לחיות. לחיות את עובדת היותו חי".
השיר 'אפר ואבק' בביצועו של יהודה פוליקר הוא אחד מסמלי יום הזיכרון לשואה ולגבורה. היצירה שהפכה לנכס לאומי היא במקור מכתב אישי שכתב יעקב גלעד. גלעד כתב לאמו ניצולת השואה הלינה בירנבאום, בניסיון לשכנעה לא לנסוע לביקור במחנות ההשמדה, אך היא התעקשה על כך.
בספרה 'החיים כתקווה' כתבה בירנבאום: "בבית הזהירו אותי מפני הנסיעה הזאת. חששו שהזעזוע ממראה המקומות, בהם סבלתי כה הרבה, ימוטט אותי, יזיק לבריאותי. לא רצו שאסע. 'לשם מה?' 'למה לפתוח מחדש את הפצעים?'. הבטחתי שאם ארגיש רע, לא אסע למחנות ההשמדה לשעבר. אבל בנפשי פנימה ידעתי, שהם מהווים את המטרה העיקרית של מסעי – לראותם כאדם חופשי! בהחלטה נחרצת זו יצאתי לדרך. אמרתי לבני שאם יקרה לי משהו ולא אחזור, שלא יצטערו. יהיה זה סימן שהוריי רצו שאשאר איתם... הוא נבהל. לרגע השתתק ואחר כך מלמל: 'לא, לא יקרה לך רע, את תחזרי בריאה ושלמה".
השיר היה לשיר הנושא באלבום 'אפר ואבק' שהוציא יעקב גלעד יחד עם יהודה פוליקר בשנות השמונים, ובו יצרו השניים שירים המבטאים את הווייתם כבני הדור השני לשואה. האלבום ושיריו זכו להצלחה רבה ושיריו שזורים עד היום בלא מעט טקסי זיכרון.
ארבע שנים נגמרו בלילה אחד
גם השיר 'פרי גנך', שכתב יוני רועה ושרים אביבה אבידן ואלי לוזון, טומן בחובו סיפור אישי מיוחד. השיר נכתב לזכר חן ברוד, שלמד עם רועה בבית הספר היסודי. חן ז"ל נפל בלבנון באוקטובר 1985, ילד שובב עם רעמת שיער בלונדינית. "יוני ניסה כמה שנים לכתוב שיר על חן, וכל דבר שכתב היה נראה לו מאולץ והוא לא הצליח להוציא ממנו שיר של ממש", מספרת דנה יצחק, עורכת מוזיקלית ושדרנית בגלגלצ.
"יום אחד הוא ישב בבית קפה, וחבר מספר שנולדו לו תאומות ולאחת מהן קוראים חן על שם חן ברוד. באותו רגע שהחבר סיפר את זה נכנסה לבית הקפה עליזה ברוד, אמא של חן. היא נראתה לו אחרת לגמרי מאיך שהכיר אותה. יוני התיישב מול הפסנתר ובלילה אחד הוא כתב והלחין את השיר, וארבע שנים של ניסיונות הגיעו לקיצן.
"יוני שמר את השיר לאלבום הסולו שתכנן להוציא. אחרי כשנתיים הוא פגש את אביבה אבידן, ובאותה תקופה היא חיפשה זמר מזרחי שיופיע לצידה. באותם ימים היא עבדה על הקלטת אלבום. הם התחילו להפיק לה אלבום שלם וחיפשו שיר שקט שיהיה השיר האחרון באלבום. יוני החליט להכיר לאביבה את השיר, אבל נתן לה צ'אנס אחד לקבל את השיר שהיה כל כך יקר לליבו: הוא אמר לאביבה שאם כשישמע אותה שרה היא תגרום לו לבכות - השיר יהיה שלה. בזמן שאביבה נכנסה לאולפן כדי לשיר, יוני התרגש מאוד. הוא סיפר לה על מה היצירה נכתבה והבין שהשיר הזה יועד לה. זה אחד השירים הראשונים שנכנסו לקנון של שירי הזיכרון דווקא מהסגנון המזרחי, אחרי שנשלט על ידי המוזיקה הקיבוצניקית, המערבית.
"באותן שנים יוני רועה הוציא עם אלי לוזון את השיר 'איזו מדינה', שנהיה גם שיר מחאה, והאוזניים של הרדיו נפתחו גם למוזיקה המזרחית. אלי לוזון רצה מאוד להצטרף ל'פרי גנך' יחד עם אביבה אבידן. בהתחלה רועה חשב שזה לא מתאים, כי רצו להשאיר לאביבה את השיר לבדה. באחת ההופעות של אביבה לוזון היה בקהל, וכשהיא שרה את 'פרי גנך' הוא פשוט התפרץ לבמה ושר איתה. יוני הבין שזה שידוך מתאים, והדואט ביניהם הפך לביצוע המוכר שממלא אולמות ונוגע בכל לב".
אולם מי שהשיר נכתב למעשה בזכותה, כלל לא ידעה על כך. "באותו זמן אמא של חן ברוד לא ידעה בכלל שמדובר בשיר על הבן שלה", מספרת יצחק, "היא הכירה אותו מהרדיו, ולא דמיינה שיש קשר בין השיר לבנה. יום אחד יוני התקשר אליה ואמר שעיתונאי בדרך אליה הביתה כדי לעשות כתבה על שיר שנכתב לזכר הבן שלה. היא שאלה אם הוא יכול להשמיע לה את השיר. אז היא הבינה שהשיר שהכירה כבר כמה שנים הוא עליה, והרגישה שהוא מדייק את תחושותיה".