סא"ל רועי דרוק: ראיתי את אמא מתה והחלטתי שהמחבלים לא ינצחו אותי

יחד עם סא"ל רועי דרוק חזרנו לרגעים בהם נרצחה אמו בירי מחבלים ממארב, אל ההתכנסות המשפחתית בצל אב שהקרין תעצומות נפש ואל התובנות לימינו

עוזי ברוך - ערוץ 7 , א' באייר תשפ"א

סא"ל רועי דרוק זוכר את השניות בהן נורה האוטובוס בו נסע עם אמו רחל הי"ד, את המחבלים ואת הרגעים בהם הבין שאמו נרצחה. בראיון מיוחד לערוץ 7 הוא חוזר אל הרגעים ששינו את חייו.

סא"ל דרוק היה אז בן 11 וחצי, הייתה זו תחילת החורף ובאותו ערב התקיימו שיחות מדריד בין ממשלת ישראל לבין אש"ף ובכיכר מלכי ישראל התקיימה הפגנה תחת הכותרת 'להכניס לאש"ף שמינייה' ולהקים שמונה ישובים במענה ציוני לדרישות אש"ף.

רועי ואמו יצאו באחד משלושת האוטובוסים שיצאו מישובם, שילה, לכיוון ההפגנה בתל אביב. בסמוך לצומת תפוח נפתחה אש מעיקול הדרך בה האוטובוס נאלץ להאט. "נפתחה אש תופת ממארב על טרסה. ראיתי את הבזקי האש ואת המחבלים", הוא מספר ומתאר כיצד מיד נשכב על רצפת האוטובוס כשהוא זורק את חברו, נועם, שלימים נרצח בפיגוע אחר.

דרוק מספר כי הדבר הראשון שרצה באותן שניות היה למצוא את אמו, אך כעבור כמה שניות נאמר לו שאמו נפגעה. הגישה אליה נבלמה. בעקבות הירי האוטובוס כמעט והתדרדר אל התהום, גלגל אחד כבר עמד מעל התהום והאוטובוס עמד על גחונו. רועי ניסה להתקרב לאמו אך נבלם על ידי בנות שירות שהיו גם הן בנסיעה. לאחר שהבין שלא יוכל להן אמר שיישב ויירגע. לאחר שבנות השירות עזבו אותו לרגע הלך לכיוונה של אמו ושם ראה אותה מוטלת על הספסלים כאשר אחות מהישוב מנסה להחיות אותה.

"באותו רגע קיבלתי החלטה להיות אדם שמח, שהמחבלים לא ינצחו אותי. זו הייתה תחושה של ילד כמה רגעים אחרי הפיגוע", הוא מספר ומתאר כיצד אביו הגיע לזירת הפיגוע עליו שמע מבלי לדעת שרעייתו נפגעה. כשהגיע למקום לא נותר לו אלא לכסותה.

אביו של רועי מכנס אל בית המשפחה את שבעת הילדים ומונע מכל אדם אחר להיכנס. מכאן והלאה ממשיך רועי את חייו לצידו של אביו. "בערב יום הזיכרון אנחנו זוכרים את אלה שהלכו וכואבים את לכתם, אבל אני עוסק יותר במה שהם השאירו", הוא אומר ומונה את עשרות הצאצאים, נכדים ונינים שהותירה אמו, "משפחה מאוד ערכית עם שורשים עמוקים בארץ ישראל, וכל זה לא היה קורה בלי אבא שלי", הוא אומר.

"אבא שלי הוא אישיות מאוד מיוחדת ולא היה לו קל", אומר רועי המציין את הקושי להתמודד אתו עצמו כילד "מופרע", כהגדרתו, לצד עוד שש בנות. "כוחות הנפש שלו באו מתעצומות נפש גדולות וכנראה גם אימא שלי עזרה לו מלמעלה. כל האחיות שלי נשואות, יש משפחה גדולה וכולה בעשר אצבעותיו".

עוד הוא מעיר כי באותם ימים פיגועים היו נדירים והתמיכה הציבורית והממשלתית הייתה זעומה לעומת ימינו אלה, ולמרות זאת ידע אביו לשקם את המשפחה. את תפקידו שלו במערכת הביטחון ובצה"ל לא ממהר רועי להגדיר כסגירת מעגל, אך מציין כי ביום קבלת דרגת סגן האלוף נשא דברים ובהם ציין את קבלת הדרגה כמענה לאותו רוע שהביא לרצח אמו.

"הייתה סיטואציה בה לפני כמה שנים נקלעתי לפיגוע נוסף. הייתי בדרכי מהבקעה לביתי בטלמון. עליתי דרך שבות רחל וקידה, הגעתי לצומת שעולה לקידה ובה רכב עוצר והנהג מנופף לי ביד. בראש עברה לי תחושה של מארב. הנהג אמר לי שירו עליהם. הבנתי שמדובר בירי מרכב חולף, יריתי באוויר ולא נותר אלא לטפל בפצועים כשאחד מהם פצוע אנוש, מלאכי רוזנפלד", מספר רועי ומתאר את הטיפול בפצועים במרחק מטרים בודדים מהישוב שבות רחל שנקרא על שם אמו, כשהוא מטפל בפצועים לבדו ובידיים חשופות.

"זה היה אירוע מטלטל. משפחת רוזנפלד היא משפחה קרובה לנו. הבן הגדול שנהרג בשיטפון היה איתי בגן", מספר רועי דרוק. "אנחנו חלק משרשרת היסטורית. בפורים עסקנו במה שהמן הרשע רצה לעשות לנו, בפסח עסקנו ביציאת מצרים. עם ישראל חווה הרבה לאורך ההיסטוריה והמסר לעם ישראל כולו ולמשפחות השכולות הוא שאנחנו מגיעים משורש ערכי חזק והאמונה שלנו היא שתנצח. אף רוע לא יצליח לנצח את עם ישראל. אנחנו מאמינים בארץ ישראל שנקנית בייסורים אבל היא נקנית ואת הערכים הללו אנחנו צרכים להעביר לדור הבא".