כולנו אברהם אבינו

יום העצמאות מצריך אותנו לחשוב מחדש על זהותנו הלאומית. הסכמי אברהם מובילים אותנו לתהליך עומק שלא במקרה מחזיר אותנו אל אברהם אבינו כמודל. דעה

הרב אהרון אגל־טל , ב' באייר תשפ"א

כולנו אברהם אבינו-ערוץ 7
הרב אהרון אגל טל
צילום: עין טובה שלומי שלמוני

יום העצמאות השתא שונה מתמיד. התנודתיות של העולם והמתח הפנימי בתוכנו מעוררים את ההבנה שעלינו להיות ערוכים לשינויי עומק, ולכל הפחות להיפתח לחשיבה חדשה.

עצמאות מחייבת עצמיות, נקודת מוצא זהותית ששייכת לנו ואינה תלויה ברצונם ובשיגיונותיהם של אחרים. כאשר אומה מאבדת זאת, היא נכנסת לאזור סכנה של אובדן סולידריות והתפרקות. אצלנו זה קרה בבית שני.

דומה שמגדירי הזהות הקלים הם מוטיבים של שנאה ושלילת האחר. קל יותר לומר מה אתה לא מלומר מה אתה כן.

ארצות הברית שנוסדה על חזון מרהיב של חירות הייתה זקוקה לשטן הקומוניסטי כדי לומר לעצמה מה היא לא. כך אירופה שהייתה זקוקה ליהודים כדי שיהיה לה על מי להתנשא מבחינה מוסרית. כך גם העולם הערבי שנבנה על שלילת ישראל, וגם הציונות שהייתה זקוקה לערבים או ל'יד ושם' כדי להגדיר את עצמה כמגינת העם היהודי. זה כמובן קיים לגמרי גם בעולם הדתי. כל אחד זקוק לאיזה אחר שיש להיזהר מפניו. קל לרתום את ההמון לאג'נדה כזאת.

אבל המשחק הזה הולך ומתיישן והשדים של פעם כבר הזדקנו, וכך מנסים למצוא שדים חדשים כדי לתחזק את הריקנות. צריך להקשיב לגובה הדציבלים של שנאת השמאל הקיצוני שחילל את יום השואה עצמו, היום המקודש ביותר לחברה הישראלית, עם הטירוף והקצף שעל השפתיים כדי להבין שזוהי שירת הסירנות, אשר מושכת חלקים מתוכנו לקפוץ בהתלהבות אל המים העמוקים, לטבוע ולשכוח מהכול.

לצד המחלות הידועות של הפוסטמודרניזם, נולד תוצר לוואי חיובי מכך שאין חיפוש של אידיאות גדולות. השנאה כמגדירת זהות מאבדת את כוחה, כי אם אין עניין קדוש להגן עליו, ממילא אין אויבים שמאיימים מבחוץ. זו סכנה, כמובן, אבל גם הזדמנות ליצור מוקד זהותי חדש.

בראייה רחבה של העם היהודי בישראל, דומה שלמרות הרעש והמאמצים העצומים של כלי תקשורת ושל עיתונאים מסוימים הרוב הגדול מדבר את זהותו הלאומית באהבה. הוא אינו זקוק לשנאה כדי להגדיר את עצמו, משום שבמידה רבה הוא יצא לחירות וזהותו כבר אינה תלויה בעמידה המשותפת מול האויב בשער.

איך בונים תודעה לאומית שאינה תלויה באותו אויב בשער? ההשגחה האלוקית זימנה את הסכמי אברהם, שגם על פי שמם וגם במהותם נראים כמשהו עמוק ממיתוג מוצלח או ממהלך פוליטי זמני. יש די אנשים בעולם שאברהם אבינו הוא מגדיר הזהות שלהם. הוא המודל של האדם הגדול בענקים, שבלי הכרח חיצוני יוצא מגדרו ומבקש את אלוקים.

סרן קירקגור אמר פעם שפילוסופים יצרו בניינים גדולים ומפוארים, אבל כשאתה מחפש את האדריכל אתה מוצא שהוא חי בדירת חדר עלובה שנמצאת מחוץ לבניין. אבל אברהם אבינו אינו פילוסוף מנוכר לחיים, אלא מי שלוקח את עוצמת תובנותיו ומשנה בזכותן את העולם כולו.

אברהם אבינו הוא אבי "תורת האיזון המוסרי" אשר יודע לרחם על בריותיו של הקב"ה, אבל לא כביטוי לרגשנות או לחולשה נפשית, משום שברגע אחד הוא עשוי להיחלץ למלחמה ולהפוך קבוצת בחורי ישיבות למכונה קטלנית. האיזון הזה בין מי שמכין לשונות בקר בחרדל ומקבל במאור פנים ערבים שמשתחווים לאבק רגליהם וברגע אחר אינו מהסס להיפרד מלוט – הוא נקודת האמצע שהאנושות החותרת לחיים נורמליים תתכנס אליה.

עוד לא פתרנו את האיומים שניצבים עלינו. איראן בשער והחיזבאללה והחמאס על הגדרות, אבל הם כבר לא מגדירי הזהות שלנו. מדינת ישראל הפכה למעצמה בעיני אומות העולם והיא כבר מזמן לא השרוליק הקטן עם כובע הטמבל שמעורר רגש הזדהות נוצרי עם החולשה. אבל ההתמודדות הזאת מחייבת את שכלול הזהות שלנו.

יש לנו בית מפואר אבל חיים בו בני אדם. הגיע הזמן שנחתור לתת להם את מקומם – לשוב אל אבינו אברהם.